1. List of Journals

AMERICAN JOURNAL OF SOCIOLOGY, May 2017 (Vol. 122, No. 6)

ARAB STUDIES JOURNAL, Spring 2017 (Vol. 25, No. 1)

ARMED FORCES & SOCIETY, July 2017 (Vol. 43, No. 3)

ASIAN JOURNAL OF SOCIAL SCIENCE, (Vol. 45, No. 3, 2017)

BRITISH JOURNAL OF MIDDLE EASTERN STUDIES, (Vol. 44, No. 2, 2017)

BRITISH JOURNAL OF MIDDLE EASTERN STUDIES, (Vol. 44, No. 3, 2017)

LES CAHIERS DE L'ORIENT, Hiver  2017 (No. 125)

LES CAHIERS DE L'ORIENT, Printemps  2017 (No. 126)

THE CAIRO REVIEW OF GLOBAL AFFAIRS, Spring 2017 (No. 25)

COMPARATIVE EDUCATION REVIEW, May 2017 (Vol. 61, No. 2)

COMPARATIVE POLITICAL STUDIES, August 2017 (Vol. 50, No. 9)

COMPARATIVE SOCIOLOGY, (Vol. 16, No. 3, 2017)

CONFLUENCES MEDITERRANÉE, Hiver  2016-2017 (No. 99)

CRITICAL INQUIRY, Summer 2017 (Vol. 43, No. 4)

DISCOURSE & COMMUNICATION, June 2017 (Vol. 11, No. 3)

ETHNICITIES, June 2017 (Vol. 17, No. 3)

HISTORICAL MATERIALISM, (Vol. 25, No. 1, 2017)

INTERNATIONAL COMMUNICATION GAZETTE, June 2017 (Vol. 79, No. 4)

INTERNATIONAL POLITICAL SCIENCE REVIEW, June 2017 (Vol. 38, No. 3)

IRANIAN STUDIES, (Vol. 50, No. 2, 2017)

IRANIAN STUDIES, (Vol. 50, No. 3, 2017)

ISLAM AND CHRISTIAN-MUSLIM RELATIONS, (Vol. 28, No. 3, 2017)

JOURNAL OF ASIAN AND AFRICAN STUDIES, May 2017 (Vol. 52, No. 3)

JOURNAL OF CONTEMPORARY HISTORY, July 2017 (Vol. 52, No. 3)

JOURNAL OF LIBRARIANSHIP AND INFORMATION SCIENCE, June 2017 (Vol. 49, No. 2)

THE JOURNAL OF THE MIDDLE EAST AND AFRICA, (Vol. 8, No. 1, 2017)

JOURNAL OF MIGRATION HISTORY, (Vol. 3, No. 1, 2017)

JOURNAL OF PALESTINE STUDIES, Spring 2017 (Vol. 46, No. 3)

JOURNAL OF THE ROYAL ANTHROPOLOGICAL INSTITUTE, June 2017 (Vol. 23, No. 2)

JOURNAL OF SOUTH ASIAN AND MIDDLE EASTERN STUDIES, Winter 2017 (Vol. 40, No. 2)

LONDON REVIEW OF BOOKS, June 2017 (Vol. 39, No. 12)

THE MAGHREB REVIEW, (Vol. 42, No. 1, 2017)

THE MAGHREB REVIEW, (Vol. 42, No. 2, 2017)

MEDITERRANEAN QUARTERLY, March 2017 (Vol. 28, No. 1)

MELA NOTES, (No. 89, 2016)

MIDDLE EAST CRITIQUE, (Vol. 26, No. 2, 2017)

MIDDLE EAST DEVELOPMENT JOURNAL, (Vol. 9, No. 1, 2017)

MIDDLE EAST FERTILITY SOCIETY JOURNAL, June 2017 (Vol. 22, No. 2)

THE MIDDLE EAST JOURNAL, Spring 2017 (Vol. 71, No. 2)

MIDDLE EAST POLICY, Summer 2017 (Vol. 24, No. 2)

MIDDLE EASTERN STUDIES, (Vol. 53, No. 5, 2017)

MODERN JUDAISM, May 2017 (Vol. 37, No. 2)

NEW MEDIA & SOCIETY, May 2017 (Vol. 19, No. 5)

NEW PERSPECTIVES QUARTERLY, May 2017 (Vol. 34, No. 2)

ORIENT, (Vol. 58, No. 2, 2017)

PALESTINE-ISRAEL JOURNAL OF POLITICS, ECONOMICS AND CULTURE, (Vol. 21, No. 4, 2016)

PALESTINE-ISRAEL JOURNAL OF POLITICS, ECONOMICS AND CULTURE, (Vol. 22, No. 1, 2017)

POLITICAL SCIENCE QUARTERLY, Spring 2017 (Vol. 132, No. 1)

POLITIQUE ÉTRANGÈRE, Printemps 2017 (No. 1)

RACE & CLASS, April-June 2017 (Vol. 58, No. 4)

RACE & CLASS, July-September 2017 (Vol. 59, No. 1)

SOCIAL SERVICE REVIEW, June 2017 (Vol. 91, No. 2)

TERRORISM AND POLITICAL VIOLENCE, (Vol. 29, No. 4, 2017)

DIE WELT DES ISLAMS, (Vol. 57, No. 2, 2017)

2. Articles from Journals

AMERICAN JOURNAL OF SOCIOLOGY, May 2017 (Vol. 122, No. 6)

Anıl Divarcı Çakmaklı, Christophe Boone and Arjen van Witteloostuijn, "When Does Globalization Lead to Local Adaptation? The Emergence of Hybrid Islamic Schools in Turkey, 1985-2007" [1822-1868]

http://www.journals.uchicago.edu

ARAB STUDIES JOURNAL, Spring 2017 (Vol. 25, No. 1)

Ghenwa Hayek, "Making Ordinary: Recuperating the Everyday in Post-2005 Beirut Novels" [8-28]

Geoffrey P. Levin, "Arab Students, American Jewish Insecurities, and the End of Pro-Arab Politics in Mainstream America, 1952-1973" [30-58]

Jamil Mouawad and Hannes Bauman, "In Search of the Lebanese State" [60-64]

Jamil Mouawad and Hannes Baumann, "Wayn Al-Dawla?: Locating the Lebanese State in Social Theory" [66-90]

Dylan Baun, "The Gemmayzeh Incident of 1949: Conflict over Physical and Symbolic Space in Beirut" [92-122]

Samar Kanafani, "On Deference and Benevolence: The Politics of Parking in Beirut" [124-149]

http://search.proquest.com

ARMED FORCES & SOCIETY, July 2017 (Vol. 43, No. 3)

Ayşegül Kars Kaynar, "Political Activism of the National Security Council in Turkey After the Reforms" [*]

http://afs.sagepub.com

ASIAN JOURNAL OF SOCIAL SCIENCE, (Vol. 45, No. 3, 2017)

Ela Ataç, "Turkish-Style Segregation" [235-270]

http://booksandjournals.brillonline.com

BRITISH JOURNAL OF MIDDLE EASTERN STUDIES, (Vol. 44, No. 2, 2017)

Raymond A. Hinnebusch, "Political Parties in MENA: Their Functions and Development" [159-175]

Mona Tajali, "Protesting Gender Discrimination from Within: Women's Political Representation on Behalf of Islamic Parties" [176-193]

Christian Thuselt, "'We Wander in Your Footsteps'– Reciprocity and Contractility in Lebanese Personality-Centred Parties" [194-210]

Marie Vannetzel, "The Party, the Gama'a and the Tanzim: The Organizational Dynamics of the Egyptian Muslim Brotherhood's Post-2011 Failure" [211-226]

Joseph Sassoon, "Party and Governance in the Arab Republics" [227-239]

Zehra F. Kabasakal Arat, "Political Parties and Women's Rights in Turkey" [240-254]

Khalil Dahbi, "The Historical Emergence and Transformation of the Moroccan Political Party Field" [255-267]

Francesco Saverio Leopardi, "The Popular Front for the Liberation of Palestine during the First Intifada: From Opportunity to Marginalization (1987-1990)" [268-282]

http://www.tandfonline.com

BRITISH JOURNAL OF MIDDLE EASTERN STUDIES, (Vol. 44, No. 3, 2017)

Philipp O. Amour, "Israel, the Arab Spring, and the Unfolding Regional Order in the Middle East: A Strategic Assessment in Turkey" [293-309]

"Participatory Governance or Deliberative Disjuncture? Exploring the State-Civil Society Policy Nexus in the Gender Mainstreaming Programmes of Seven Middle Eastern States 2005-2015" [310-332]

Omar Hesham AlShehabi, "Contested Modernity: Divided Rule and the Birth of Sectarianism, Nationalism, and Absolutism in Bahrain" [333-355]

JoséCiro Martínez, "Jordan's Self-Fulfilling Prophecy: The Production of Feeble Political Parties and the Perceived Perils of Democracy" [356-372]

Rachel Busbridge, "The Wall has Feet but so Do We: Palestinian Workers in Israel and the 'Separation' Wall" [373-390]

David Kaposi, "A Proper Study of the Discourse on the Israeli-Palestinian Conflict? Methodological Implications of a Large-Scale Study of the First Gaza War" [391-407]

Nedim Nomer, "Ziya Gökalp's Idea of Cultural Hybridity" [408-428]

Lawrence Rubin, "Islamic Political Activism among Israel's Negev Bedouin" [429-446]

Yinon Shlomo, "The Israeli-Egyptian Talks at Kilometer 101" [447-463]

http://www.tandfonline.com 

LES CAHIERS DE L'ORIENT, Hiver  2017 (No. 125)

Mouna A. Akouri, "L'Enseignement de Gamal Al Banna" [11-46]

Gamal Al Banna, "Vers une nouvelle jurisprucence islamique (Document)" [47-88]

Ghaleb Bencheikh, "Fondamentalisme et modernité" [89-102]

Didier Destremau, "L'islam, un mutant?" [103-112]

Anne de Luca, "L'art de la guerre en islam" [113-142]

Nathalie Truchot, "Les defies de Sissi" [143-154]

Colette Juilliard, "L'Iran entre images et clichés" [155-166]

https://lescahiersdelorient.org 

LES CAHIERS DE L'ORIENT, Printemps  2017 (No. 126)

Alexandre del Valle, "The Erdogan Phenomenon and the New 'National-Islamist' Turkey" [9-40]

Raphaël Gourrada, "Syria as Seen from Lebanon: Interactions and Political Positions" [41-62]

Étienne Houssin, "The Kurds of Syria, a Nation without a State" [63-82]

Pierre Conesa, François Bernard Huyghe and Margaux Chouraqui, "Daesh's Francophone Communication, the Mythology of the Happy Fighter" [83-94]

Anne de Luca, "The Sources of Muslim Laws: When the Shari'a does not Say Everything" [95-106]

Marie-José, "Robert Solé: A Passion for Egypt (Interview)" [107-120]

Colette Juilliard, "Ingres, from Lady Montagu to The Turkish Bath" [121-140]

https://lescahiersdelorient.org 

THE CAIRO REVIEW OF GLOBAL AFFAIRS, Spring 2017 (No. 25)

<<Special Issue: Fifty Years After 1967>>

Jonathan Guyer, "Plight of an Arab Intellectual" [*]

Hala Al-Dosari, "Saudi Arabia's Post-Oil Future" [*]

Stein Ringen, "Trump, Congress, and Democracy" [*]

Ahmad Samih Khalidi, "Ripples of the 1967 War" [*]

Ilan Pappé, "Myths of the Six-Day War" [*]

Nabil Fahmy, "Winds of Change" [*]

David B. Ottaway, "Inside Tunisia's Power Struggle" [*]

Halil Karaveli, "Turkey's Authoritarian Legacy" [*]

Michael Kugelman, "Modi's Bold New World" [*]

Tobias Bunde, "Holding the Center" [*]

https://www.thecairoreview.com

COMPARATIVE EDUCATION REVIEW, May 2017 (Vol. 61, No. 2)

Karen Ross, "Untangling the Intervention-Context Dyad through Horizontal Comparison: Examples from Israeli Peacebuilding Organizations" [327-353]

http://www.journals.uchicago.edu

COMPARATIVE POLITICAL STUDIES, August 2017 (Vol. 50, No. 9)

Oisin Tansey, Kevin Koehler and Alexander Schmotz, "Ties to the Rest: Autocratic Linkages and Regime Survival (Saudi Arabia)" [*]

http://journals.sagepub.com

COMPARATIVE SOCIOLOGY, (Vol. 16, No. 3, 2017)

Mert Arslanalp and Wendy Pearlman, "Mobilization in Military-Controlled Transitions: Lessons from Turkey, Brazil, and Egypt" [311-339]

Jaime Kucinskas and Tamara van der Does, "Gender Ideals in Turbulent Times: An Examination of Insecurity, Islam, and Muslim Men's Gender Attitudes during the Arab Spring" [340-368]

http://booksandjournals.brillonline.com

CONFLUENCES MEDITERRANÉE, Hiver  2016-2017 (No. 99)

<<Syrie: entre fragmentation et résilience>>

Elisabeth Longuenesse et Laura Ruiz de Elvira, "La société syrienne, entre résilience et fragmentation" [9-18]

Thomas Vladimir Brønd, "Sectarianism, Revolutionary Subjectivity and War in Syria – The Case of the Peaceful Movement" [19-30]

Akram Kachee, "Les conseils locaux syriens face à la militarisation du conflit" [31-46]

Salim Salamah, "The Unacknowledged Syrians: Mobilization of Palestinian Refugees of Yarmouk in the Syrian Revolution" [47-60]

Amal Youssef, "Rojava, d'un champ de cactus à un autre, deux récits" [61-74]

Rustum Mahmud, "Les Syriens à Gaziantep: entre dynamism et defis" [75-86]

"Note Sur la situation des réfugiès syriens en Turquie [Note compile à partir de plusieurs sources] [95-108]

Steven Joe Dixon, Elsa Romera Moreno, Amal Sadozai et Ahmed Haj Asaad, "Localisation of Humanitarian Response in the Syrian Crisis" [109-122]

Vincent Vulin, "Nawar Bulbul: un artiste syrien sur les sentiers de la liberté" [123-134]

Nicolas Appelt, "Ziad Kalthoum ou le parcours du combattant: le cinéma syrien d'après mars-2011" [135-148]

Enrico De Angelis et Yazan Badran, "Interacting in a Context of War: Communication Spaces in Idlib" [149-160]

Yassin Al-Haj Saleh, "L'écriture habitée: à propos de quelques caractéristiques de la nouvelle écriture syrienne" [161-178]

Ahmed Zaghloul Shalatah, "Le salafisme à l'épreuve de la Révolution" [179-192]

www.confluences-mediterranee.com 

CRITICAL INQUIRY, Summer 2017 (Vol. 43, No. 4)

Humeira Iqtidar, "How Long Is Life? Neoliberalism and Islamic Piety" [*]

www.journals.uchicago.edu

DISCOURSE & COMMUNICATION, June 2017 (Vol. 11, No. 3)

Anastasia Smirnova, Helena Laranetto and Nicholas Kolenda, "Ideology through Sentiment Analysis: A Changing Perspective on Russia and Islam in NYT" [*]

www.journals.sagepub.com

ETHNICITIES, June 2017 (Vol. 17, No. 3)

Nicole Martin, "Are British Muslims Alienated from Mainstream Politics by Islamophobia and British Foreign Policy? [350-370]

Jon Lauglo, "Does Ethnic Identification Promote Integration into the Larger Society? A Study of Youth in Oslo" [392-417]

http://journals.sagepub.com

HISTORICAL MATERIALISM, (Vol. 25, No. 1, 2017)

Benjamin Opratko, “Islamophobia: The Bigger Picture” [63-89]

http://booksandjournals.brillonline.com

INTERNATIONAL COMMUNICATION GAZETTE, June 2017

(Vol. 79, No. 4)

Michel M. Haigh and Michael Bruce "A Comparison of the Visual and Story Frames Al Jazeera English and CNN Employed during the 2011 Egyptian Revolution" [419-433]

http://journals.sagepub.com

INTERNATIONAL POLITICAL SCIENCE REVIEW, June 2017

(Vol. 38, No. 3)

Kevin Koehler, "Political Militaries in Popular Uprisings: A Comparative Perspective on the Arab Spring" [*]

www.http://journals.sagepub.com

IRANIAN STUDIES, (Vol. 50, No. 2, 2017)

Alberto Tiburcio, “Muslim-Christian Polemics and Scriptural Translation in Safavid Iran: ‘Ali-Qoli Jadid al-Eslām and his Interlocutors” [247-269]

Ghoncheh Tazmini, “The Persian-Portuguese Encounter in Hormuz: Orientalism Reconsidered” [271-292]

Siavush Randjbar-Daemi, “’Down with the Monarchy’: Iran’s Republican Moment of August 1953” [293-313]

http://www.tandfonline.com

IRANIAN STUDIES, (Vol. 50, No. 3, 2017)

Zackery M. Heern, “One Thousand Years of Islamic Education in Najaf: Myth and History of the Shi’i Hawza” [415-438]

Masha Kirasirova, “My Enemy’s Enemy: Consequences of the CIA Operation against Abulqasim Lahuti, 1953-54” [439-465]

http://www.tandfonline.com

ISLAM AND CHRISTIAN-MUSLIM RELATIONS, (Vol. 28, No. 3, 2017)

David R. Vishanoff, "A Reader's Guide to al-Shāfi'ī's Epistle on Legal Theory (al-Risāla)" [245-269]

Muhammad U. Faruque, "Does God Create Evil? A Study of Fakhr al-Dīn al-Rāzī's Exegesis of Sūrat al-falaq" [271-291]

Ozgur Koca, "Ibn 'Arabī (1165-1240) and Rūmī (1207-1273) on the Question of Evil: Discontinuities in Sufi Metaphysics" [293-311]

Ali Akbar, "'Abdolkarim Soroush's Approach to 'Experience' as a Basis for his Reform Project" [313-331]

Uriya Shavit, "Raising Salafī Children in the West" [333-354]Suzanne Roggeveen, Sipco J. Vellenga and Gerard A. Wiegers, "Cooperation in Turbulent Times: Strategies of Jews and Muslims in Amsterdam" [355-379]

Hoi ok Jeong, "South Korean Attitudes Toward Muslims: Revealing the Impact of Religious Tolerance" [381-398]

http://www.tandfonline.com

JOURNAL OF ASIAN AND AFRICAN STUDIES, May 2017 (Vol. 52, No. 3)

Meidiel Hove, “Post-Gaddafi Libya and the African Union: Challenges and the Road to Sustainable Peace” [*]

http://journals.sagepub.com/home/jas

JOURNAL OF CONTEMPORARY HISTORY, July 2017 (Vol. 52, No. 3)

Andrew Bellisari, "The Art of Decolonization: The Battle for Algeria's French Art, 1962-70" [*]

http://journals.sagepub.com/home/jch

JOURNAL OF LIBRARIANSHIP AND INFORMATION SCIENCE,

June 2017 (Vol. 49, No. 2)

Farshid Danesh, Rahmatollah Fattahi, and Mohammad Hossein Dayani, “Stratification of Iran LIS Academics in Terms of Visibility, Effectiveness and Scientific and Professional Performance: Research Report Part 1” [*]

Asad Khan, Mohamad Noorman Masrek and Fuziah Mohd Nadzar, “Emotional Intelligence and Job Satisfaction of Academic Librarians: An Assessment of the Relationship” [*]

http://journals.sagepub.com/home/lis

THE JOURNAL OF THE MIDDLE EAST AND AFRICA, (Vol. 8, No. 1, 2017)

Rahel Fischbach, Rereading the Qur’ān and Challenging Traditional Authority: Political Implications of Qur’ān Hermeneutics” [1-21]

Robert J. Houle, “From Christian Brother to Native: Claiming and Rejecting Christianity, Commerce, and Civilization in Early Twentieth-Century Natal” [41-56]

Francisco Javier Martinez, “Mad at Tangier: Hygienist Discourses, Mental Disorders, and European Competition for Hegemony in Early Twentieth-Century Morocco” [57-73]

Nathan P. Devir, “African Judaizing Movements and the Question of Polygamy: Perspectives from Cameroon” [75-96]

Daniel P. Brown, “How Far ‘Above the Fray’? Jordan and the Mechanisms of Monarchical Advantage in the Arab Uprisings” [97-112]

Samuel E. Willner, “Maritime Navigation, Energy Security, and Peace Divided: Exploring the Historic Developments of the Dead Sea Conveyance Project” [113-127]

http://www.tandfonline.com

JOURNAL OF MIGRATION HISTORY, (Vol. 3, No. 1, 2017)

Betty de Hart, "Protecting Dutch Girls from the Harem: Premarital Counseling for Mixed Marriages with Muslim Men" [78-103]

http://booksandjournals.brillonline.com 

JOURNAL OF PALESTINE STUDIES, Spring 2017 (Vol. 46, No. 3)

Rayya El Zein, "Developing a Palestinian Resistance Economy through Agricultural Labor" [7-26]

Elizabeth Brownson, "Enacting Imperial Control: Midwifery Regulation in Mandate Palestine" [27-42]

Interview with Khalida Jarrar (Conducted by IPS Staff), "The Israeli Occupation Must End" [43-56]

Seth Anziska, "Neither Two States nor One: The Palestine Question in the Age of Trump" [57-74]

Ahmad Samih Khalidi, "Strategic Survey for Israel, 2016-2017" [75-89]

http://jps.ucpress.edu

JOURNAL OF THE ROYAL ANTHROPOLOGICAL INSTITUTE, June 2017 (Vol. 23, No. 2)

Geoffrey Fitzgibbon Hughes, “The Chastity Society: Disciplining Muslim Men” [267-284]

Galina Oustinova-Stjepanovic, “A Catalogue of Vice: A Sense of Failure and Incapacity to Act among Roma Muslims in Macedonia” [338-355]

http://onlinelibrary.wiley.com

JOURNAL OF SOUTH ASIAN AND MIDDLE EASTERN STUDIES, Winter 2017 (Vol. 40, No. 2)

Yücel Demirer, “Constructing a High-Society Mosque: The Controversy and Significance of the Sakirin Mosque in Istanbul, Turkey” [3-17]

Safa Elnaili, “Fighting Oppression with Colors in Libyan Short Story Post the Arab Spring: A Stylistics Analysis of Azza Al-Maghour’s Short Stories” [18-28]

Javier Gil Guerrero, “A Stage for the Revolution: Muharram and the Paradigm of Karbala in the Context of Khomeini’s Struggle with the Shah” [29-42]

Saeed Honarmand, “The Role of the Discourse of Modernity/Backwardness in Motifs of Modern Persian Fictions” [43-56]

Nezar Andary, “Confronting the Symbol of the Intellectual: Sa’adallah Wannus’s Historical Miniatures and the Legacy of Ibn Khaldun” [57-71]

Jeff Barnes, “Another Sharp Weapon: Gender and Revolt in Arab and Jewish Editorial Cartoons, 1936-1939” [72-88]

LONDON REVIEW OF BOOKS, June 2017 (Vol. 39, No. 12)

Sara Roy, “In Gaza” [*]

https://www.lrb.co.uk

THE MAGHREB REVIEW, (Vol. 42, No. 1, 2017)

Nathan M. Poage, “Avicenna on the Subordination of the Sciences” [3-29]

Kata I. Moser, “La Philosophie Arabe Contemporaine Vue par des Penseurs Arabes. Aperçus sur un Discours” [30-47]

Nesya Shemer, “Islamic Law’s Flexibility for Muslim Minorities in the West: Sheikh Yūsuf Al-Qaradāwī on Friday Prayer and the Concept of Wasatiyya” [48-59]

John Wright, “’It Runs to the World’s End’: The Enigma of the River Niger, Part II” [60-72]

http://www.maghrebreview.com

THE MAGHREB REVIEW, (Vol. 42, No. 2, 2017)

Allan Christelow, “Operation Torch, 8 November 1942: America’s Encounter with a Divided France and Africa and the Middle East in Transformation” [99-124]

Ardavan Amir-Aslani et Brahim Akariouh, “l’Apogée de Diplomatie Algérienne au Lendemain de l’Indépendance (1962-1978)” [125-137]

Michael B. Bishku, “Israel’s Relations with the Anglophone West African States of Nigeria, Ghana, Liberia and Sierra Leone – from Independence to the Present” [138-163]

Mahmood Monshipouri and Shirin Jafarinasab Kermani, “US-Iran Relations: Competing and Overlapping Interests in a Turbulent Region” [164-177]

Yehuda U. Blanga, “Unite the Masses: The Political and Social Role of Football in Syria, 2000-2015” [178-212]

http://www.maghrebreview.com

MEDITERRANEAN QUARTERLY, March 2017 (Vol. 28, No. 1)

Sotiris Rizas, "A Stabilization and Development Dilemma: The United States, Transatlantic Relations, and Southern Europe in the 1960s" [3-28]

Theodoros Tsakiris, "Cyprus's Natural Gas Strategy: Geopolitical and Economic Preconditions" [29-57]

Michael B. Bishku, "Ukraine and the Middle East" [58-81]

Anthony N. Celso, "Hamas's Ominous Shadow and the Stalled Jihadist War in Syria" [82-98]

Spyridon Plakoudas, "The Syrian Kurds and the Democratic Union Party: The Outsider in the Syrian War" [99-116]

Muhammad Yaseen Gada, "Muslim Responses to the Crusades: A Brief Survey of Selected Literature" [117-129]

http://muse.jhu.edu

MELA NOTES, (No. 89, 2016)

Anaïs Salamon, “Benefits and Challenges of Outreach in Academic Libraries: A Case Study at the McGill Islamic Studies Library” [1-14]

Michael A. Toler, “From Tangier’s Old Medina to the World: Efforts to Make the Visual Resources in the Collection of the Tangier American Legation Institute for Moroccan Studies More Widely Available” [15-21]

Shivan Mahendrarajah, “Archival Research in Iran and Afghanistan” [22-28]

Mariette Atallah, “Classics in Middle Eastern and Islamic Studies (MEIS): Bibliometric Indicators and Collection Assessment of Monographs” [29-56]

http://www.mela.us/MELANotes/MELANotesIntro.html

MIDDLE EAST CRITIQUE, (Vol. 26, No. 2, 2017)

Muhammad Al Atawneh, "Authority-Holders (wulat al-umur) in Contemporary Islamic Politics and Governance: The Case of Saudi Arabia" [123-136]

Teije Hidde Donker and Kasper Ly Netterstrøm, "The Tunisian Revolution and Governance of Religion" [137-157]

Dag Tuastad, "The Violent Rise of Palestine's Lost Generation" [159-169]

Ömer Aslan and Hakan Kiyici, "American Policy and Proliferation of Media as Causes of a New Type of Coup after the Cold War? Evidence from Turkey" [171-187]

http://www.tandfonline.com

MIDDLE EAST DEVELOPMENT JOURNAL, (Vol. 9, No. 1, 2017)

Ines Ayadi and Salma Zouari, "Out-of-Pocket Health Spending and Equity Implications in Tunisia" [1-21]

Lire Ersado and Jérémie Gignoux, "Egypt: Inequality of Opportunity in Education" [22-54]

Yousef Daourd and Khalid Sekkat, "Cross-Country Comparative Analysis of SMEs' TFP in MENA Region: A Firm-Level Assessment" [55-83]

Imene Guetat and Dorsaf Sridi, "Institutional Quality Effect on Remittances in MENA Region" [84-100]

Sevil Acar and Ahmet Atil Aşıcı, Nature and Economic Growth in Turkey: What Does Ecological Footprint Imply?" [101-115]

Mahmoud Haddad and Sam Hakim, "Are Banks Effective in the Economic Recovery from the Arab Spring?" [116-126]

Doaa Akl Ahmed and Mamdouh A. M. Abdelsalam, "Modelling and Forecasting Inflation in Egypt: Univariate and Multivariate Approaches" [127-159]

http://www.tandfonline.com

MIDDLE EAST FERTILITY SOCIETY JOURNAL, June 2017 (Vol. 22, No. 2)

Rshood M. Khraif, Asharaf Abdul Salam, Abdullah Al-Mutain, Irahim Elsegaey and Ali Al Jumaah, "Education's Impact on Fertility: The Case of King Saud University Women, Riyadh" [125-131]

http://www.sciencedirect.com

THE MIDDLE EAST JOURNAL, Spring 2017 (Vol. 71, No. 2)

Chris Quillen, "The Use of Chemical Weapons  by Arab States" [193-209]

Zafer Kızılkaya, "Hizbullah's Moral Justification of Its Military Intervention in the Syrian Civil War" [211-228]

Lisa Anderson, "'They Defeated Us All': International Interests, Local Politics, and Contested Sovereignty in Libya" [229-247]

Doron Navot, Aviad Rubin and As'ad Ghanem, "The 2015 Israeli General Election: The Triumph of Jewish Skepticism, the Emergence of Arab Faith" [248-268]

http://muse.jhu.edu

MIDDLE EAST POLICY, Summer 2017 (Vol. 24, No. 2)

Hady Amr, Ian Lustick, Riad Kahwaji and Chas W. Freeman Jr., "New Approaches to Israel-Palestine Peace: Can Regional Powers Make a Difference? (Symposium)" [5-32]

"Israeli Practices towards the Palestinian People and the Question of Apartheid, Executive Summary (Document)" 33-40]

Hans Morten Haugen, "Defining Christian Palestinianism: Words Matter" [41-56]

Bülent Aras and Emirhan Yorulmazlar, "Mideast Geopolitics: The Struggle for a New Order" [57-69]

Emil Aslan Souleimanov, "The South Caucasus: Turmoil in the Shadow of Russo-American Relations" [70-77]

Michael M. Gunter, "Trump, Turkey and the Kurds" [78-86]

Farhad Rezaei, "Iran's Normalization Project: Custodians and Spoilers" [87-101]

Mark N. Katz, "The Gulf and the Great Powers: Evolving Dynamics" [102-109]

Tamer ElGindi, "Well-Being Before the Arab Spring: Objective vs. Subjective Measurements" [110-121]

Ammar Kourany and Martha Myers, "Assistance Funding to Syria: For Development or Strife?" [122-136]

Lisa Watanabe, "Islamic State in North Africa: Still There, Struggling to Expand" [137-147]

Edward Wastnidge, "Iran and Syria: An Enduring Axis" [148-159]

http://onlinelibrary.wiley.com

MIDDLE EASTERN STUDIES, (Vol. 53, No. 5, 2017)

Vanessa Martin, "Islamist Radicalism in the Provinces of Iran 1906-9: A Stage in the Development of Islamism" [687-699]

Ümit Kurt, "Revisiting the Legal Infrastructure for the Confiscation of Armenian and Greek Wealth: An Analysis of the CUP Years and the Early Modern Republic" [700-723]

John V. Bowlus, "A Crude Marriage: Iraq, Turkey, and the Kirkuk-Ceyhan Oil Pipeline" [724-746]

F. Betul Cihan-Artun, "The İnönü Era Translation Movement: Classics in the Service of Turkish Nationalism" [747-761]

Mustafa Avcı, "Shifts in Sexual Desire: Bans on Dancing Boys (köçeks) Throughout Ottoman Modernity (1800s-1920s)" [762-781]

Ofira Gruweis-Kovalsky, "The Map as an Official Symbol and the 'Greater Israel' Ideology" [782-801]

Hakkı Taş, "Street Arts of Resistance in Tahrir and Gezi" [802-819]

Syed Tanvir Wasti, "Halil Kut – 'The Last Ottoman Pasha'" [820-833]

Mark C. Thompson, "Societal Transformation, Public Opinion and Saudi Youth: Views from an Academic Elite" [834-857]

http://www.tandfonline.com

MODERN JUDAISM, May 2017 (Vol. 37, No. 2)

Vered Sakal, “Can the Subaltern Rule? Halachic Writing in French Algeria: A Critical Reading of Abraham Ankawa’s Kerem Hemer” [*]

https://academic.oup.com/mj

NEW MEDIA & SOCIETY, May 2017 (Vol. 19, No. 5)

Joe F. Khalil, “Lebanon’s Waste Crisis: An Exercise of Participation Rights” [*]

www.journals.sagepub.com/home/nms

NEW PERSPECTIVES QUARTERLY, May 2017 (Vol. 34, No. 2)

Flemming Rose, “I Told Steve Bannon: ‘We Are Not At War With Islam.’ He Disagreed” [17-20]

http://onlinelibrary.wiley.com

ORIENT, (Vol. 58, No. 2, 2017)

Andreas Krieg, “Obama and the Middle East: No We Can’t” [7-14]

Annika Elena Poppe, “Recalibrating the Interests-Values-Nexus: US Democracy Promotion in the Middle East” [15-22]

Magdalena Kirchner, “The Middle East Apprentice” [23-29]

Marcus Müller, “A Stain on Democracy? Guantanamo, Drone Strikes and US Foreign Policy after Obama” [30-36]

Niklas Schörning, “Just When You Thought Things Would Get Better: From Obama’s to Trump’s Drone War” [37-42]

Michael Gunter, “US Middle East Policy and the Kurds” [43-51]

Hans Krech, “US Foreign Policy in Afghanistan and Pakistan” [52-58]

Kadir Ustun and Kilic B. Kanat, “The Search for an American Foreign Policy and US-Turkey Relations in the Trump Era” [59-67]

Ercan Karakoyun, “Die Gülen-Bewegung. Was sie ist, was sie will” [68-70]

www.deutsche-orient-stiftung.de

PALESTINE-ISRAEL JOURNAL OF POLITICS, ECONOMICS AND CULTURE, (Vol. 21, No. 4, 2016)

Amaal Abu Ghoush, "Surviving Jerusalem: Fifty Years of Neglect & Daily Suffering Just to Remain" [6-11]

Pablo Govantes Romero, "Young Palestinians, Israelis and Andalusians Work Towards Peaceful Coexistence in Jerusalem" [12-14]

Gershon Baskin, "The Blessing of Jerusalem" [15-20]

Walid Salem, "Jerusalem: Reconsidering the Settler Colonial Analysis" [21-27]

Mario Schejtman, "Meretz Jerusalem Views about the Future of the City" [28-31]

Jakob Rieken, "A Notion of Jerusalem as the Search for Meaning" [32-37]

Nisreen AbuZayyad, "Jerusalem A Shattered City of Peace" [38-44]

Aviv Tatarsky, "The Harsh Reality of 'United Jerusalem'" [45-48]

Rami Nasrallah, "Future Scenarios for the Old City of Jerusalem" [49-56]

Ibtisam Iskafi, "Traveling through the 'Borders' of the Israeli Interior Ministry and National Insurance" [57-59]

Alon Ben-Meir, "Jerusalem: A Microcosm of Israeli-Palestinian Coexistence" [60-64]

José Manuel Cervera Gragera, "Dialogue and Reason Against Fanaticism and Radicalism" [65-69]

Meir Margalit, "Jerusalem as a Non-City" [70-74]

Shalom Boguslavsky, "Can There be an Israeli-Palestinian Partnership to Improve Life in East Jerusalem?" [75-77]

Yossi Saidov, "Join the Bottom-Up Movement for Change" [78-80]

Ayala Wohl, "Nine Insights from the Jerusalemite Delegation to Seville" [81-86]

Bernard Sabella, Saman Khoury, Adnan Abdelrazek, Yudith Oppenheimer, Laura Wharton, Dan Bitan and Ziad AbuZayyad, "Roundtable: Future Visions for Jerusalem – Moderator: Hillel Schenker" [87-100]

Hedda Amir, "A Jewish Consultant in East Jerusalem (Schools)" [107-114]

http://www.pij.org 

PALESTINE-ISRAEL JOURNAL OF POLITICS, ECONOMICS AND CULTURE, (Vol. 22, No. 1, 2017)

<<Special Issue: Lessons from the Irish Experience>>

Charles Flanagan, "Lessons from the Irish Experience" [6-9]

Gary Mason, "From Extremism to Inclusion: How Hardliners Joined the Peace Process in Northern Ireland" [10-16]

Éamon Phoenix, "Northern Ireland from Partition to the Peace Process: A Historical Perspective" [17-25]

Ziad AbuZayyad, "Lessons to be Learned from the Irish Peace Process: A Palestinian Perspective" [26-34]

Reg Empey, "A Unionist Perspective on the Steps to the Good Friday/Belfast Agreement Settlement" [35-39]

Alex Attwood, "Democracy Will Prevail: An Overview from the Northern Ireland Assembly" [40-47]

Adrian Johnston, "The International Fund for Ireland: A Practical Model for Effective Peace-Building" [48-54]

Brian Gormally, "Human Rights and Dealing with the Past in Northern Ireland" [55-62]

Ariel Heifetz Knobel, "The Evolution of Conflict in Northern Ireland" [63-67]

Yaser Alashqar, "Comparative Perspective: The United States and Conflict Resolution in Northern Ireland and Israeli-Palestinian Conflict" [68-75]

Mari Fitzduff, "Breaking Down the Walls – Lessons from Northern Ireland: The Irish Case and the Effectiveness of Community Involvement in Peace-Making" [76-85]

Scott A. Bollens, "War Is Easy, Peace Takes Time: Implementing the 'Long Peace' in Northern Ireland" [86-92]

Alon Liel and Yehuda Litani, "From Guinness Beer to the Nobel Peace Prize: An Interview with Mairead Maguire" [93-99]

Walid Salem, "Northern Ireland: A Successful Story of Conflict Transformation?" [100-106]

Galia Golan, "Coping with Spoilers in Northern Ireland: The 'Yes' Campaign for the Good Friday Agreement" [107-111]

Hillel Schenker, "Lessons from North Ireland for the Israeli-Palestinian Peace Process: An Israeli Perspective" [112-118]

Katy Radford, "ARTiculating Conflict: Exhibiting and Archiving a Culture of Sectarianism, Trauma and Loss" [119-124]

Alistair Little and Gerry Foster, "Alistair Little & Gerry Foster: Combatants for Peace from Northern Ireland" [*]

Lisa Fliegel, "Belfast/Jerusalem: Travelling with Ex-Combatant Community Leaders in Isreal/Palestine" [*]

http://www.pij.org 

POLITICAL SCIENCE QUARTERLY, Spring 2017 (Vol. 132, No. 1)

Gil Merom, "Israeli Perceptions of the Iranian Nuclear Threat" [87-118]

http://onlinelibrary.wiley.com

POLITIQUE ÉTRANGÈRE, Printemps 2017 (No. 1)

Max-Valentin Robert, "Le Tesbih et l'iPhone: islam politique et liberalism en Turquie" [117-127]

http://www.cairn.info/revue-politique-etrangere-2017-1.htm

RACE & CLASS, April-June 2017 (Vol. 58, No. 4)

Rafeef Ziadah, "Disciplining Dissent: Multicultural Policy and the Silencing of Arab-Canadians" [7-22]

http://journals.sagepub.com

RACE & CLASS, July-September 2017 (Vol. 59, No. 1)

Frances Webber, "Europe's Unknown War" [36-53]

http://journals.sagepub.com

SOCIAL SERVICE REVIEW, June 2017 (Vol. 91, No. 2)

Ibtisam Marey-Sarwan and Dorit Roer-Strier, "Parents' Perceptions of Risk for Children: A Case Study of Bedouin Parents from Unrecognized Villages in Israel" [*]

http://www.journals.uchicago.edu

TERRORISM AND POLITICAL VIOLENCE, (Vol. 29, No. 4, 2017)

Jean-Françoise Ratelle and Emil Aslan Souleimanov, "Retaliation in Rebellion: The Missing Link to Explaining Insurgent Violence in Dagestan" [573-592]

Suranjan Weeraratne, "Theorizing the Expansion of the Boko Haram Insurgency in Nigeria" [610-634]

Mark Shirk, "How Does Violence Threaten the State? Four Narratives on Piracy" [656-673]

Bahar Baser, "Tailoring Strategies According to Ever-Changing Dynamics: The Evolving Image of the Kurdish Diaspora in Germany" [674-691]

http://www.tandfonline.com

DIE WELT DES ISLAMS, (Vol. 57, No. 2, 2017)

Rozaliya Garipova, "Muslim Female Religious Authority in Russia: How Mukhlisa Bubi Became the First Female Qādī in the Modern Muslim World" [135-161]

Michael Kemper, "From 1917 to 1937: The Mufti, the Turkologist, and Stalin's Terror" [162-191]

Alexander Thurston, "Coded Language Among Muslim Activists: Salafis and the Prophet's Sermon of Necessity" [192-222]

http://booksandjournals.brillonline.com

description: 

A picture from the Facebook page of the Britain First movement, with the caption “Brave anti-‎ISIS volunteers waving the Templar flag in Syria!”

Over the course of ISIS’ expansion into large areas of Iraq and Syria, the organization has severely victimized Christians and other minority communities. In opposition to Christian victimization, a few hundred volunteers from various Christian countries, mainly in North America and Europe, have been recruited via social networking sites (SNS).[1] This recruitment effort has developed a Christian discourse to oppose the online ISIS discourse. The Christian discourse reflects an anti-Islamic ideology identified with the West’s new right, and ironically, echoes many of the elements of ISIS’ discourse. [2]Down the road, this type of recruitment discourse may result in violence against Muslims in the volunteers’ countries of origin, as volunteers return home with military experience from Iraq and Syria. In fact, it is already evident that such anti-Islamic elements are active in Western countries.

The SNS pages that aim to recruit Christian volunteers are adorned with Crusader symbols and images drawn from a reservoir of verbal and nonverbal messages justifying Christian religious violence as a “crusade” against oppositional religious violence, particularly “jihad.”[3] These symbols include those of the Knights Templar (see picture), reflecting the desire of extreme right-wing elements in the West to perpetuate the Crusaders’ legacy and eradicate the Muslim threat. They contend that a containment process must be enacted in the Middle East, where ISIS embodies this threat, and in the Christian countries of Europe and North America, wherever there are Muslims who identify with the Salafi-Jihadi ideology. The use of crusader symbols creates a parallelism, juxtaposing the Templar flag with the Salafi-Jihadi black flag. Among other manifestations of this theme, this exemplifies the fact that these SNS pages ultimately develop a discourse similar to the jihadi discourse, in terms of symbolism and content. The stylistic similarity is also evident in the religious arguments presented on the SNS pages, including reference to New Testament verses that emphasize a desire to protect brethren of the Christian faith, destroy the enemy, and remove its influence from Christendom.

Parties identified with the new extreme right in Western Europe, North America, and Australia recruit Christian fighters and have them absorbed into designated military units. These units include the Babylon Battalion of the Popular Mobilization (al-Shaqib al-Sha’bi), a Shiite militia supported by Iran, and the Self-Sacrificing (Dwekh Nawsha in Assyrian), a Christian unit of the Kurdish Peshmerga. [4]

The Christian volunteers pose a security threat and challenge to the authorities in their countries of origin, whose main concern has been the return of jihadists, but now must also cope with the possible return of militant, combative Christians.

During the early 21st century, extreme right-wing violence has gained ground in Europe. Prominent examples include the activities of the German neo-Nazi underground between 2000 and 2006, whose members detonated explosives in crowded streets and murdered 10 people, mostly of Turkish origin. The European extreme right also sharply criticizes leftists’ support for refugees, sometimes accusing leftists of treason for helping to “Islamize” the West. Indeed, some rightists assert that due to this treason, leftists must be eradicated. For example, Anders Behring Breivik‎, a Norwegian nationalist who identified himself as a Knight Templar, murdered dozens of youth from the Norwegian Labor Party in July 2011. A more recent example was the June 2016 murder of British MP Jo Cox, who supported allowing refugees fleeing the Syrian war to enter Great Britain. The two most recent examples of extreme right-wing attacks in Europe occurred in June 2017, when a neo-Nazi youth attempted to run over Iraqi demonstrators in Malmo, Sweden,[5] and a similar vehicle attack targeted Muslims near the Finsbury Park mosque in London five days later, injuring eight people.[6]

North America is also witnessing an increase in anti-Islamic violence. Since the beginning of the year, there have been several cases of violence defined as hate crimes and terrorism. One example was a shooting at a mosque in Quebec in January, perpetrated by Canadian nationalist Alexandre Bissonnette, who murdered six worshipers. In late May, Jeremy Joseph Christian, a racist, stabbed three train passengers in Portland, Oregon after being reprimanded for verbally assaulting two Muslim women. The stabbing left two passengers dead and one injured. The new extreme right’s violence extends beyond Muslims, leaving leftists and the general public in the crossfire.

In recent years, the English Defense League (EDL) has been one of the foremost right-wing elements appropriating Crusader-Templar discourse on SNS. EDL is a street movement that began in England in 2009, and was followed by similar groups in Europe and elsewhere. This movement exalts the Knights Templar and aspires to continue their legacy. The emblem of the EDL and of the other “Leagues for Defense” is the cross of St. George, the patron saint of England, captioned with the Crusaders’ motto, “In this sign [the cross] you shall conquer” (in Latin: In Hoc Signo Vinces). The movement makes extensive use of SNS, distributing memes and pictures of crusaders accompanied by slogans threatening a crusade on jihad: “Jihad works both ways,” and “I’ll see your jihad, and raise you one crusade.”

Another example of this movement is Britain First, which maintains a Facebook page with approximately two million likes.[7] Britain First activists march through Muslim neighborhoods holding crosses and Templar flags, and demonstrate at mosques’ entrances, distributing copies of the New Testament. Other Facebook pages displaying similar Christian content and recruiting fighters to battle ISIS can be found in English, Spanish, French, and German, demonstrating that this is a broad, cross-border phenomenon, not confined to a specific country.

In conclusion, the new anti-Islamic right in the West poses a substantial threat, considering the Christian militants volunteering to fight ISIS in Syria and Iraq, or operating in their countries of origin against supporters of the Salafi-Jihadi Muslim ideology. This movement utilizes a Crusader discourse that encourages religious Christian radicalization, and emphasizes that violence is a legitimate response to the jihadist threat, which is expanding from the Middle East into Europe.  The result might lead to militarization of social movements identified with the right, and the formation of quasi-military bodies composed of fighters with combat experience who have accumulated in the battlefields of Syria and Iraq, who want to eradicate what they see as the Muslim enemy that physically and spiritually threatens the Christians around the world.

description: 

Poster disseminated on Twitter after Rouhani’s election victory, with hashtag “We won.”

Despite the ISIS attack in Tehran on June 7, Hassan Rouhani’s sweeping victory in the May 19 presidential election was the focus of public discourse on Iranian social networking sites (SNS). Prior to the election, SNS were a key tool that candidates from both main political movements used in their campaigns. However, following the election results, while supporters of the president used SNS to express joy and expectations of the newly elected president, supporters of the rival candidate, conservative cleric Ebrahim Raisi, chose to stay away from SNS.

The 2017 presidential election campaign was characterized by widespread use of SNS by all candidates in their efforts to mobilize public support. Unlike previous campaigns, use of SNS was not restricted to the president’s reformist supporters, whose presence on the Internet has been widespread for years. Conservative contenders, headed by Raisi, had a significant SNS presence as well, newly acknowledging SNS’ great influence and effective conveyance of messages to mass audiences. As the election drew closer, conservative candidates increasingly used SNS to elicit support from citizens, especially young people. A few days before the election, Raisi made an ill-fated effort to increase his visibility by uploading a photograph of himself with Iranian rapper Amir Tataloo. The picture was apparently intended to improve Raisi’s image among young voters, but instead provoked ridicule. The conservative cleric is known for his vehement opposition to any hint of Western culture permeating Iranian society, including Western music, and was therefore accused of opportunism.

Even traditional media coverage emphasized SNS’ centrality to the election campaign. In an article published by reformist newspaper Etemad, SNS were called “the most important and influential means in the elections.” The article claimed that Rouhani’s victory was largely made possible by his supporters’ SNS posts, which succeeded in influencing undecided voters. Furthermore, Rouhani’s election speeches were broadcast live to tens of thousands of citizens via Instagram, an alternative to the establishment radio and television channels controlled by unelected government institutions.[1]

In response to the election results, Rouhani’s supporters flooded SNS with expressions of joy. Their reactions were accompanied by hashtags such as, “the heroic story of Ordibehesht” [the Iranian month parallel to May], “We won,” and “Until 1400” [the Iranian year equivalent to 2021, the date of the next presidential elections]. Users uploaded videos of victory celebrations held by the president’s supporters across Iran, congratulations to the newly re-elected president, expressions of joy at the expense of Raisi, and pictures of the reformist opposition leaders, particularly former president Mohammad Khatami, whose images are banned in state media. [2]

At the same time, Rouhani's supporters also used SNS to express their expectations for the president’s second term. Many stressed that the president should use his victory to fulfill his campaign promises, and not to take the public’s support for granted. “Mr. Rouhani: as of today, we will supervise your conduct and will remain your critics. The ability of the reform [movement] to persist is dependent on criticism, and nowadays there is much room for criticism,” tweeted one user.[3] Iranian users created a hashtag, “If I were Rouhani,” and uploaded comments listing demands, mainly regarding improvement of the economic situation and expansion of individual liberties.[4] These responses expressed disappointment ­– even among the president’s supporters – in Rouhani’s limited achievements during his first term, particularly in redressing the Iranian economic and human rights situation. Conservative control of most main centers of power in Iran - including the Supreme Leader’s Office, the judiciary, security forces, law enforcement agencies, and the Revolutionary Guard - made it difficult for the president to keep his promises. Rouhani’s supporters, who are well aware of the limitations of his power, now hope that his sweeping victory will better enable him to fulfill his promises. As one user tweeted, “If I were Rouhani, I would see the number 24 million [the number of votes he received] before my eyes every day, and I would tell myself without fear, for everything I would like to do: ‘Go, do it, the people are behind you.’” [5]

In contrast to Rouhani’s supporters, the SNS presence of Raisi’s supporters diminished significantly following the election result. A number of users affiliated with the conservative camp admitted their failure in the elections, assigning the results to irregularities in the elections or conservatives’ flawed campaign efforts. For example, journalist and conservative scholar Payam Fazlinejad claimed that Rouhani's victory was not surprising given the withdrawal of Tehran’s mayor Mohammad Bagher Ghalibaf from the race a few days prior to the elections, and the distribution of Raisi’s controversial picture with rapper Tataloo.[6] The decline in conservatives’ activity on SNS after the elections can be explained by their traditional attitude toward the platform, and the restrictions they place on its use, limited to elections or specific campaigns. This contrasts with the reformists, who view their Internet presence as essential to dissemination of their positions and mobilization of public support, considering the authorities’ control over most of the media.

The Iranian presidential election campaign is another expression of the increasingly politicized use of SNS. There is no doubt that this development  impacted the election results, as the Iranian public was exposed to information to which they formerly had limited access. Although the conservative right now recognizes the importance of SNS, the prominent and continuous presence of the reformists on SNS enables them to more effectively exploit these platforms, both in routine circumstances and during election campaigns. This poses considerable difficulty for the conservative right in mobilizing citizens’ support. As a result, the gap between the Iranian public and the conservative dominated institutions of the regime is deepening.

description: 

ISIS Poster disseminated on Telegram, June 2017‎.

Over the past two months, the media conduct of ISIS and its supporters on social networking sites (SNS) reflects the critical processes taking place within the organization, just three years after it declared the establishment of the Islamic Caliphate. On the one hand, the summer of 2017 marks what appears to be the loss of the organization’s most important stronghold in Iraq, and the beginning of battles to remove it from the Syrian stronghold of al-Raqqa, which it considers the capital of the Caliphate. On the other hand, ISIS has enjoyed several significant successes outside of Syria and Iraq, with terrorist attacks mounted in its name around the world, particularly in Europe. These attacks show that despite its losses, the threat of ISIS has not dissipated; rather, it has transformed.

Eight months after the campaign to liberate Mosul was officially launched under the leadership of the Iraqi army, with the backing of an international coalition organized by the United States, it appears that ISIS recognizes its defeat. ISIS is now cultivating the narrative that the loss in Mosul is Allah’s test of his followers’ faith, preparing them for future successes, and that it was, from the outset, an impossible battle of “the few against the many.”[1] This was explicated by the organization’s leader, Abū Bakr al-Baghdadi, in a speech last November, and by its current spokesman, Abū al-Ḥasan al-Muhājir, in a recorded speech on June 12.[2] However, after months of fighting, the move that most powerfully symbolized the final renunciation of the city was ISIS activists’ explosion of al-Nuri Mosque in the old quarter of Mosul. The mosque, built in the 12th century, is considered one of the most important sites in the city, and was the location where al-Baghdadi declared the establishment of the Caliphate in June 2014. Despite evidence that the mosque was destroyed by a controlled explosion, the organization denied its involvement, blamed the coalition, and published a video through Amaq News Agency that ostensibly proves its claims. [3]

At the same time, ISIS is facing another campaign that began in early June. A coalition of Kurdish and Arab militias, led by the Syrian Democratic Forces and supported by the US, are attempting to conquer al-Raqqa. The first days of the ISIS campaign against al-Raqqa were characterized by extensive reports by the Amaq News Agency that American planes were dropping phosphorous bombs on population centers in al-Raqqa, in contravention of international law.[4] Videos distributed by the agency show children and civilians allegedly injured by the bombs. The organization aims to convey the message that it is not the aggressor, but rather the victim, and that Muslim citizens are paying the price for Western aggression. Promoting a narrative of victimization is a familiar media tactic that ISIS uses to earn support from Muslims around the world and to justify its actions, including attacks against the West.

Along with the expected losses, ISIS has scored quite a few successes. The recent attacks in Manchester, London, Melbourne, and Tehran are part of a series of more than 20 attacks since June 2016 in large European cities that have resulted in hundreds of deaths, for which ISIS has claimed responsibility, through the Amaq News Agency. Despite the fact that many of the attacks were inspired by the organization without its direct involvement, ISIS continues its media practice of describing the perpetrators as “soldiers” acting on its behalf, which helps position the organization as a threat to world security. However, there have been a number of recent events for which ISIS has taken responsibility despite a lack of any ideological connection, attesting to the pressure – even the despair – the organization is experiencing. For example, at the beginning of June, the organization claimed responsibility for a casino torching in Manila, the capital of the Philippines, which killed 36 people, and even reported that the terrorist was Abu al-Khir al-Arghabili.[5] The local authorities rejected these claims, and reported that the perpetrator was a 42-year-old Philippine citizen named Jesse Carlos, a known gambling addict, who committed the attack in retaliation for being barred from the casino a month earlier.[6] Another incident that casts doubts on the organization’s claims of responsibility occurred on June 17, when ISIS took credit for a combined attack by a squad of three terrorists at the Damascus Gate in Jerusalem, in which an Israeli Border Policewoman was killed. This was a unique event, the first time that the organization claimed responsibility for an attack carried out in Israeli territory. However, Palestinian organizations, including Hamas, rejected the announcement and claimed that the terrorists belonged to the Popular Front for the Liberation of Palestine (PFLP).[7] Furthermore, ISIS did not provide any concrete proof of its involvement in the attack.

ISIS’s decision to adopt these terrorist attacks stems from practical considerations and reflects an innovative approach propagated by ISIS: reliance on a virtual community that relies on Internet content for tangibility. This approach developed as the use of SNS grew. In the cases described, ISIS formulaically repeated the claim that the terrorists were “soldiers of the Islamic State who carried out the attack in response to calls to attack the coalition countries,” to bolster its status, adding these attacks to its general activity.

It is not without cause that ISIS continues its intensive activities on SNS, aimed at encouraging “lone wolf” attacks in the West. This campaign illustrates its expectations of continued attacks worldwide, whether directly or by inspiration. ISIS makes extensive use of its official magazine, Rumiyah, which is published in 10 different languages ​​(English, French, German, Pashto, Indonesian, Bosnian, and others), and the Telegram network for disseminating ideological content and practical guidance. Articles circulated by the organization on these platforms use the slogan “Just Terror.” This series includes detailed lessons on how to conduct stabbing, truck, and arson attacks, and how to exploit the lack of control over weapons In the United States to take hostages. A poster distributed in English and Arabic in early June on Telegram channels affiliated with the organization called users to “take advantage of Ramadan” to perpetrate terrorist attacks and stabbings (see photo). Meanwhile, the organization’s supporters unofficially use Telegram to assist “the novice terrorist,” sharing guidance and resources on physical fitness training, weapons usage, explosive device construction, behavior in interrogation settings, and more.

These efforts to encourage attacks on the West shows that ISIS’ significant territorial contraction does not mean that the organization will disappear, or that the threat it poses to the West and the Middle East will dissipate. It is likely that these types of efforts will intensify as ISIS has increasing difficulty achieving its other goals. This was demonstrated in early June, when ISIS mounted its first attack on Iranian soil, which was considered a great success. After terrorists infiltrated the Iranian Majlis (parliament) building and the Khomeini mausoleum, killing 18 people, Amaq News Agency published a video showing several terrorists shooting at victims inside the Majlis, while shouting: “Do you think we’ll go away? We [ISIS] remain here until Judgment Day.” This is the message that the organization is expected to continue promoting.

description: 

כיצד ראוי לזכור מלחמה לאחר חמישים שנה?- מלחמת  יוני 67: הגרסה המצרית

התקשורת המצרית ציינה מלאת יובל שנים למלחמת יוני 67 במאמרים פובליציסטיים, במאמרי דעה ובראיונות עם דמויות ציבוריות מחיי התרבות והפוליטיקה, שחוו על בשרם את המלחמה ההיא. הסיקור התקשורתי התאפיין בגישה ביקורתית נוקבת למדי אודות המהלכים שקדמו למלחמה, ההחלטות שנתקבלו במהלכה, תוצאותיה והשלכותיה. שתי שאלות ראויות לבחינה: האחת היא האם השתנה ובמה נשתנה הסיקור התקשורתי אודות המלחמה השנה לעומת שנים קודמות; והשנייה, האם מה שהולך ומסתמן ככישלון מהפכת ה"אביב הערבי"במצרים מקרין על אופני ההתייחסות של אינטלקטואלים, עיתונאים ואישי ציבור מצרים  למלחמת הנכסה[1] (התבוסה).

שלוש מגמות עיקריות עולות מן הגישה הביקורתית המצרית: המגמה האחת היא זו המתעקשת לטהר את גמאל עבד אל-נאצר מאחריות מלאה או חלקית לתבוסה ומטילה אותה על עבד אל-חכים עאמר, סגן הנשיא, ועל שר ההגנה דאז, שמס בדראן. המגמה השנייה, לעומתה, אינה חוסכת את שבט ביקורתה מן ה"ראיס"ומטילה עליו את עיקר האחריות לא רק לתבוסה אלא גם לחוסר יכולתה של מצרים להתאושש ממנה. המגמה השלישית מתמקדת בביקורת נוקבת על  מדיניות הסתרת האמת מן הציבור שהתבטאה אז, כמו גם עתה, בנעילתה ההרמטית של אינפורמציה הנוגעת למהלכים שהובילו למלחמה, לתהליך קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני, ולעדויותיהם של קצינים בכירים וחיילים זוטרים שלחמו בשדה הקרב.

את המגמה הראשונה מייצג ההיסטוריון ח'אלד פהמי, המטיל את האחריות לתבוסה על עאמר, שהכריז ב-14 במאי באופן מפתיע על גיוס כוחות בסדר גודל של למעלה מ-100,000 חיילים ועל העלאת רמת הכוננות בסיני בלא שטרח ליידע את הנשיא על כך. החלטה הרת גורל מעין זו, סבור פהמי, אמורה היתה להתקבל על ידי הנשיא עצמו ולא על ידי סגנו. בסדרת מאמרים שראתה אור בכתב העת המקוון מדא-מצר תחת הכותרת "חמישים שנה לתבוסת יוני: גיוס הכוחות,"טוען פהמי, כי אין חולק על כך שהכוחות המזוינים המצרים לא היו ערוכים כלל לעימות עם ישראל ובהינתן כי מהלך זה היווה מבחינתה של ישראל עילה לפתיחה במלחמה casus belli)), הרי שהאחריות המלאה לכך מוטלת על עאמר. כיוון שרשויות השלטון לא מצאו לנכון לחשוף את החומר הארכיוני על אודות המלחמה ומדיניות ההסתרה נמשכת על אף שחלפו חמישים שנה, מבסס פהמי את טיעוניו על עדויותיהם של קצינים מצרים, כפי שהובאו בספרו של עצאם דראז "קציני יוני מדברים: כיצד ראו חיילי מצרים את תבוסת 67" (צ'באט יוניו יתכלמון: כיפ שאהד ג'נוד מצר הזימת 67), שיצא לאור בשנת 2000, כמו גם על עדויותיהם של חיילים מן השורה, המובאים בסיפור אחר מאת דראז, הנושא את הכותרת: "סיפור אהבה מיוני 67" (קצת חב מן יוניו 67). אחד התיאורים המובאים בסיפור זה, הממחיש את המצב הכאוטי ששרר בסיני בעקבות הגיוס ההמוני, הוא של חייל מן השורה העונה לשם עדלי שנתקל בנהגו של אחד המשוריינים ששיווע לעזרה. עדלי תיקן את המשוריין וחילץ את הנהג. בעודו חוזר לרכבו הוא נתקל באמבולנס שלא הצליח להתניע את מנועו. נהגו החל לגרור אותו לצד הדרך כדי לפנותה לאלפי כלי רכב שהמתינו לאורכה. לרוע המזל, טנק שהופיע בנתיב הנגדי התנגש באמבולנס שעלה באש כתוצאה מן ההתנגשות. ארבעת החיילים שהיו בו נהרגו...גופותיהם הונחו בצד הדרך עד לפינוין. עדלי לא הפסיק לקלל: "זה ביזיון (מהזלה) אחי."עשרות עדויות ברוח זו מאששים את ההנחה כי הצבא המצרי לא היה מוכן למלחמה, וכי התבוסה היתה בבחינת תסריט ידוע מראש. אלא שפהמי סבור שעדויות אלה, חשובות ככל שתהיינה, אינן תחליף לאינפורמציה המצויה במסמכים ארכיוניים, ששלטונות הצבא מתעקשים שלא לחשוף לחוקרים ולציבור המצרי. "בסופו של יום,"קובע פהמי בנחרצות , "זוהי מלחמה שתוצאותיה עדיין נותנות את אותותיהן בחייו של הציבור המצרי, אך ההיסטוריה שלה היא בגדר קופסא שחורה. אחריותנו וחובתנו כחוקרים וכאזרחים לחקור וללמוד מה אירע במלחמה ההיא."

את המגמה הביקורתית השנייה, זו המטילה את האחריות לתבוסה על הנשיא עבד אל-נאצר, מייצג בכתיבתו אוסאמה ע'ריב. במאמר פרי עטו שראה אור באל-מצרי אל-יום ב-5 ביוני 2017, מתמקד ע'ריב בהכרזת ההתפטרות של נאצר ובקריאתו של הציבור המצרי לנשיא לחזור בו לאלתר מהתפטרותו. הסוגיה שיש לברר, הוא טוען, היא האם ההמונים שיצאו אל הרחובות כדי להביע את אמונם בנשיא ידעו מה באמת התרחש בששת ימי המלחמה או שהם הפגינו את תמיכתם בו על בסיס מידע שקרי (fake news), שהפיצה התקשורת המצרית על אודות הקונספירציה הגלובלית בהובלת ארה"ב להפלת משטרו של הראיס. 

ההתמקדות בסוגיה זו אינה בגדר חידוש. ניתן לאתר שכמותה גם במחזהו של לנין אל-רמלי "סעדון המשוגע" (סעדון אל-מגנון), שהוצג במצרים ב-1992 ועוסק בסעדון, צעיר מצרי, המסרב להתפקח מאשליית ניצחון ה-6 ביוני. "המלחמה התחילה ואני נסחפתי עם החדשות על הניצחונות,"מספר סעדון, "ואז הגיע ה-9 ביוני... אנשים יצאו אל הרחובות כשהם רצים לכל עבר. הם קראו והריעו: "נאצר...נאצר"! אמרתי לעצמי בטח ניצחנו... אך הם צעקו ובכו... לא! עבד אל-נאצר לא יכול להיות מובס! העיתונים לא משקרים ולא הרדיו ולא הטלוויזיה... אמרתי לעצמי זה בטח חלום!"דבריו של סעדון משקפים נאמנה את הפער בין המציאות לאשורה ובין האשליה שיצרה התקשורת המצרית בקרב הציבור המצרי.

אלא שע'ריב אינו מסתפק בביקורת על המידע הכוזב שהפיץ המשטר על אודות תוצאותיה של המלחמה אלא מתמקד בביקורת על הנשיא עצמו ועל אשליית נטילת האחריות שלו. "מהי המשמעות הממשית של נטילת אחריות?"שואל ע'ריב ומשיב, כי "בקרב אומות המודעות לאחריותם של שליטים כלפי עמיהן, נטילת אחריות פירושה ראש וראשית לכל התפטרות מן השלטון והעברת הסמכויות למי שכשיר למלא את התפקיד. בשלב השני, נכונות לשאת בעונש, שיטיל בית המשפט על האחראי לכשל לאחר שהיושבים על כס המשפט ייחשפו לכל הראיות שתאפשרנה להם לחרוץ את דינו. זו תיקרא לקיחת אחריות, קובע בפסקנות הכותב. לו היה נאצר מצהיר מפורשות: 'אני האיש שראיתי במו עיני את  אלה האחראים על הצבא שוקעים בכורסאותיהם הנוחות ולא עשיתי מאום כדי לסלקם ולהחליפם באחרים, שיטרחו להכין את הצבא כראוי למלחמה,"האם גם אז היה הציבור המצרי יוצא אל הרחובות ונשבע לו אמונים? לו היה הנשיא מצהיר: "אני אחראי לתקשורת שהוליכה אתכם שולל והשלתה אתכם שאנחנו נמצאים בפאתי תל אביב," כשהתחוור עד מהרה שהישראלים הם אלה הנמצאים בפאתי קהיר, האם גם בנסיבות אלה היו המצרים תובעים ממנו לא לפרוש מתפקידו?, תוהה ע'ריב. לו היה נאצר מודה כי הוא היה זה שחולל את המשבר והוא היה זה שהביא להסלמה שעה שהיה מודע לכך שהצבא המצרי אינו ערוך למלחמה, או בלשון פשוטה יותר: "לו היה הנשיא המצרי מודה ששיקר לכם, האם גם אז הייתם מביעים את תמיכתכם בו?,"מקשה ע'ריב על קוראיו. אלא שהאמת ההיסטורית ניתנת להיאמר: העם המצרי יצא אל הרחובות להביע תמיכתו בראיס בלא שהיה מודע למידת אחריותו  לתבוסה. לו היו יודעים את האמת לאמיתה כי אז היו נוהגים כפי שנהג העם האיטלקי במוסוליני, סבור ע'ריב. מכונת השקר המשומנת היא שאפשרה את המשך כהונתו של הנשיא. מסקנתו של ע'ריב היא שהנשיא הנערץ לא היסס להקריב אלפי חיילים וקצינים  כדי לשרוד  במשרה הרמה.

המגמה השלישית מתמקדת בהיעדר שקיפות על אודות מחדלי המלחמה אז, כמו גם היום.  כך לדוגמא, קובל עבדו מבאשר, במאמר שראה אור במוסף סוף השבוע של אל-אהראם ויקלי ( al-Ahram Weekly) תחת  הכותרת "זיכרונות התבוסה", על היעדר נגישות למסמכים רשמיים הנוגעים למלחמה. "ההחלטה לפנות את כוחות האו"ם מסיני בתוך 24 שעות היתה לכל הדעות החלטה ביזארית,"קובע מבאשר,  ו"במשך שנים ניסיתי  לאתר מסמך רשמי שבו מנוסחת הוראה זו, אך לשווא."מבאשר משווה בין השקיפות והפומביות הקיימות בישראל על אודות המלחמה ובין הצפנת המידע במצרים. "שלא כאנשי צבא ישראלים שתיעדו בזיכרונותיהם את המלחמה, מפקדים מצרים לא תיעדו מעולם את מהלכי המלחמה.  ספר אחד בלבד שכותרתו 'הגל השלישי'תיעד בפרוטרוט את המחדלים שאירעו לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה. הספר יצא לאור ביוזמת מחלקת המחקר הצבאית והוא חולק בקרב מפקדי הצבא הבכירים. ואולם, כשמונה הגנרל מוחמד פוזי לשר המלחמה, הוא הורה לאסוף את כל עותקי הספר ואסר על הקצינים המצרים לקרוא בו. יתרה מזאת, טוען מבאשר, ממצאי ועדת החקירה, שאספה מסמכים וגבתה עדויות מפי מפקדים וחיילים שנטלו חלק בלחימה, נגנזו ולא פורסמו מעולם. אפילו הדו"ח שחיברו הסובייטים ואשר נימסר אישית לידיהם של  עבד אל-נאצר ומוחמד פוזי נגנז.

מסתבר כי מגמה ביקורתית זו חוזרת בלא מעט מהמאמרים הפובליציסטיים שראו אור לרגל מלאת יובל לתבוסת 67. עמר שבאכי מתייחס גם הוא במאמרו "חצי מאה לתבוסת יוני", שראה אור ב-5 ביוני 2017 באל-מצרי אל-יום, להיעדר השקיפות, שלדעתו אינו מאפשר הפקת לקחים ולמידה מטעויות. הערובה לעתיד טוב יותר, הוא קובע, טמונה ביכולת לחשוף את הטעויות, לדון בהן, ללמוד מהן כדי לא לחזור עליהן. גם מוחמד עפיפי במאמרו "הדרך לתבוסת יוני 67: הכישלון הפנימי", שראה אור באל-דסתור ב-11 ביוני 2017, מתריס על כך שבעוד בחדרי חדרים "אנו מוכנים לדבר על קלון התבוסה ועל נכבה שנייה הרי כלפי חוץ  אין לנו האומץ להודות בכך."האופציה היחידה להיחלץ מן התבוסה, טוען עפיפי, היא חקר האמת. "האם אנו יכולים לפתוח את התיקים המתעדים את המלחמה ולשאול את השאלות הנוקבות, ולערוך את החקירות המתבקשות או שמא נוסיף לדבוק בדרכנו הנלוזות הישנות, ונאשים בבגידה ובכפירה כל מי שיעז לבחון במבט ביקורתי את האירועים ולהפיק את הלקחים המתבקשים?,"הוא תוהה.

תמימות דעים מלאה שוררת בתפיסתם של הכותבים על אודות מלחמת 67: רובם ככולם רואים בה את החלום ושברו, יום שחור בהיסטוריה הערבית בת זמננו. דור שלם של צעירים מצרים, שהאמין במנהיגותו של עבד אל-נאצר ובתוכניתו המדינית, חווה במהלכה טראומה שממנה לא נחלץ עד עצם היום הזה. יתרה מזאת, מרבית הכותבים, אם לא כולם, סבורים כי חטאי 67 עדיין טבועים עמוק בתודעתם של המצרים. לדידם, הדרך היחידה להיחלץ מן המלכוד של ה"נכסה"היא לתת מענה הולם לשאלות הרבות הבלתי פתורות, להפגין מחויבות לאיתור 5000 הנעדרים הקבורים בחולות סיני, לא להפנות עורף לצוואתם של 10000 הקורבנות, ולהעמיד למשפט את האחראים לפשעי התבוסה. רק אז יוכלו המצרים לרשום לזכותם בדפי ההיסטוריה הישג של ממש, שישיב להם את כבודם וגאוותם שנרמסו על ידי מנהיגיהם.

אין כל ספק בכך שבמגמות הביקורתיות  על מלחמת 67, המשיתות על ראשי המשטר את מלוא האחריות לנכסה, יש משום קריצה לראשי המשטר הנוכחי ובעיקר לעומד בראשו. אין זה אומר שבעבר לא  נשמעה ביקורת על אופן ניהול המלחמה, אלא שהמגמות הללו היו שוליות ורפות. הגישה הדומיננטית היתה זו שהתמקדה בתיאורית הקונספירציה האמריקאית וההונאה הסובייטית שהובילו, לדעת המבקרים, לנכסה. ההתמקדות בלקיחת האחריות של מנהיגים לכישלונותיהם והתביעה לשקיפות מלאה על המתרחש הם המסרים העיקריים שמפנים הכותבים לנשיא המכהן עבד אל-פתאח אל-סיסי ולראשי המשטר במצרים. העם המצרי שבע ההבטחות לא יתמוך עוד בהמשך כהונתו של נשיא כושל, וכפי שהדיח בתוך שנתיים שני נשיאים מכהנים, שלא היטיבו עמו, הוא לא יהסס לפעול להדחתו של נשיא שלישי, אם מד ההערכה הציבורי - ה"סיסימטר", יצביע על מאזן שלילי שבו כישלונותיו עולים על הישגיו. 

description: 

A young Massoud Barzani (now KRG President) with 'Abd al-Karim Qasim, who ruled Iraq as Prime Minister from 1958-1963.

"This essay will examine these sets of assumptions against the background of various historical, sociopolitical, and cultural developments and assess the probability of each of them. It will also evaluate the extent to which the Kurdish drive towards independence has reached a critical mass, making it impossible to turn the wheel back to the unified state which had informed Twentieth century Iraq."

MDC junior researcher Adam Hoffman was quoted extensively on the Chinese news website Xinhua.net, where he discussed the recent recapture of Mosul from ISIS and the importance of this development. In English.

description: 

The Egyptian media marked the 50-year anniversary of the June 1967 Arab-Israeli War with a number of articles, opinion pieces, and interviews with prominent political and cultural figures who experienced the war. The media coverage was characterized by harsh criticism of the events during the run-up to the war, the decisions made during the war itself, and the war’s consequences and implications.

The commentaries, discussions, and debates were characterized by three main lines of argument: The first approach insisted on clearing President Gamal ʿAbd al-Nasser of full or partial responsibility for the Naksa (lit. “setback)[1] pinning it instead on ʿAbd al-Hakim ʿAmer, the vice president and deputy supreme commander of the armed forces, and Shams Badran, the defense minister. The second approach, by contrast, was unsparingly critical of ʿAbd al-Nasser, assigning him primary responsibility not only for the defeat but also for Egypt’s inability to recover from it. The third trend focused its criticism on the policy of concealing the truth from the public, which was expressed then, as now, by the hermetic seal on information related to the run-up to the war, the decision-making process of the senior political and military leadership during the war, and the testimony of senior and junior officers who fought on the battlefield.

Articulating the first approach, the historian Khaled Fahmy pinned responsibility for the defeat on ʿAmer. It was ʿAmer, he said, who, on May 14, without bothering to inform President ʿAbd al-Nasser, surprisingly made the decision to mobilize more than 100,000 Egyptian troops and raised the level of military preparedness to a full alert for war. Fahmy argued that such a fateful decision was supposed to be made by the president himself, and not one of his deputies. Fahmy claimed that there was no dispute that the mobilized forces were undoubtedly not prepared for a confrontation with Israel, and given that the mobilization was a casus belli for Israel to initiate the war, then indeed full responsibility for the consequences rests with ʿAmer.[2] Fifty years later, the government authorities still have not opened the official archives, and so Fahmy based his arguments on the accounts of Egyptian military officers, such as those expressed in Issam Diraz’s book, June Officers Speak: How Egyptian Soldiers Saw the 1967 Defeat (Dubat Yunyu yatakalimun: Kifa Shahada Junud Misr Hazimat 67), which was published in 2000, as well as on accounts of ordinary soldiers, presented in another book by Diraz, A Love Story from June 1967 (Qisat hub min Yunyu 67). Diraz’s story illustrates the chaos in the Sinai following Egypt’s mass mobilization: An ordinary soldier named ʿAdly encounters the driver of an armored vehicle who called for his help. ʿAdly rescued the driver and helped repair the vehicle, and as he returned to his car he came upon an ambulance that could not start its engine. Its driver began to push the ambulance to the side of the road, out of the way of the thousands of vehicles on the road behind it. Unfortunately, a tank in the opposite lane collided with the ambulance, which burst into flames. Four soldiers were killed, and their bodies were left on the side of the road until they could be collected for burial. ʿAdly, who witnessed these events, did not stop cursing: “This is a disgrace (mahazila), brother.” Dozens of accounts in the same spirit confirm the historians’ assumption that Egypt was not prepared for war, and that the defeat was inevitable.

At the same time, Fahmy emphasized that however important these sources may be, they are no substitute for the information contained in the government archives that are withheld from researchers and the general public. “At the end of the day,” he declared, “this was a war whose results continue to leave their mark on the life of the Egyptian public, but its history is a black box. It is our responsibility and obligation as researchers and citizens to investigate and discover what happened during the war.”

The second approach to the war was represented by the writing of Osama Ghareeb. In an article published in al-Masry al-Youm, Ghareeb focused on ʿAbd al-Nasser’s resignation and on the Egyptian public’s call for his return to office.[3] The issue that needs to be clarified, he argued, is whether the masses that took to the street in support of ʿAbd al-Nasser knew what really happened during the six days of war, or whether their support was a product of government propaganda published by the Egyptian media about a global conspiracy led by the U.S. to overthrow the Nasser’s regime.

The issue Ghareeb focused on is not new. It was the theme of Lenin al-Ramly’s 1992 play, Saʿdun the Madman, in which a young Egyptian, Saʿdun, refuses to believe in the illusion of an Egyptian victory on June 6, 1967. “The war started and I was swept away with news of the victories,” relates Saʿdun, “and then came June 9…and people came out into the streets, running all over the place shouting: Nasser! Nasser!” Saʿdun continues, “I said to myself, surely we won, but they shouted and cried…No! ʿAbd al-Nasser cannot be beaten! The newspapers don’t lie and neither do the radio and the television…I said to myself, surely this is a dream!” Saʿdun was incredulous that Egypt lost, reflecting the gap between the truth and the reality, and the illusion created by the Egyptian media for the public.

Ghareeb, for his part, was not satisfied with criticizing the regime’s propaganda about the outcome of the war; instead, he focused his critique on the president himself and his show of taking responsibility. “What is the real meaning of assuming responsibility?” Ghareeb asked rhetorically, and answered that “among the nations that are aware of the responsibility of rulers towards their people, assuming responsibility means first and foremost resigning from the government and transferring authority to someone suitable to fill the position.” In the second stage, the ruler is willing to bear punishment, which is the responsibility of the courts to impose on the parties responsible for the failures. If ʿAbd al-Nasser had explicitly declared: “It was me who saw with my own eyes those in charge of the military sitting in their comfortable chairs, and I did nothing to remove them and replace them with others that would properly prepare the military for war,” would large numbers of Egyptians have taken to the streets and sworn their allegiance to him? If the president had declared, “I am responsible for the media that misled you and deluded you into thinking we were on the outskirts of Tel Aviv, when it soon became clear that the Israelis were on the outskirts of Cairo,” would Egyptians have demanded that he resign? Had ʿAbd al-Nasser admitted that he was the one who precipitated the crisis, and that he was the one who brought about the escalation when he was aware that the Egyptian military was not prepared for war… “would you have expressed your support for him then?” Ghareeb challenged his readers. If they had known the truth, Ghareeb argued, the Egyptian people would have acted as the Italian people did with Mussolini. But the Egyptian government’s well-oiled lie-machine made it possible for ʿAbd al-Nasser to finish his term. Ghareeb concludes that the ʿAbd al-Nasser did not hesitate to sacrifice thousands of soldiers and officers to maintain his political position.

The third trend focused on the lack of transparency regarding both the failures of the war and the problems of today. Al Ahram Weekly published an article, “Memories of Defeat: The Road to Naksa,” by Abdou Mubasher, which addressed the lack of access to official documents about the war. For example, a sudden decision by the Egyptian command to withdraw troops from Sinai on June 5 was, according to Mubasher, “one of the most bizarre things about this war…. I have made several attempts over the years to find any written document for this order, but couldn't find one piece of paper to verify it.”[4] He compares the transparency in Israel about the war to the information lock-down in Egypt. Unlike Israeli military commanders, who produced memoirs of the war, Mubasher points-out that Egyptian commanders have not produced any first-hand accounts. Only one book, The Third Round, provides a detailed Egyptian account documenting the failures that occurred before and during the war. The book was published by the Military Research Agency and was distributed to senior military commanders. However, when General Mohamed Fawzy was appointed Defense Minister, he ordered all copies of the book to be collected and banned. Moreover, Mubasher points out that the findings of the Egyptian Commission of Inquiry, which gathered documents and recorded the testimony of the commanders and soldiers who took part in the fighting, were shelved and never released. Even a report prepared by the Soviet Union and hand-delivered to ʿAbd al-Nasser and Fawzy was never released.

Mubasher’s argument was repeated in numerous articles that were published on the occasion of the fiftieth anniversary of the June 1967 debacle. ʿAmr al-Shobaki, writing in al-Masry al-Youm, argued that the lack of transparency prevents Egypt from learning from its mistakes. The guarantee for a better future, he stated, lies in the ability to identify mistakes and to discuss them so as not to repeat them.[5] Mohamed ʿAfifi, writing in al-Dustur, argued that in private “we are ready to talk about the disgrace of the Naksa and about the second Nakba,[6] but in public we don’t have the courage to admit it.” The only option to escape defeat, argued ʿAfifi, was to investigate the truth. “Can we open the files documenting the war and ask the penetrating questions, and conduct the required investigations, and or will we continue to adhere to our old perverse ways and accuse anyone of treachery and heresy who dares to critically examine the events and draw the necessary lessons?”[7]

There was almost complete unanimity in the writers’ perceptions of the 1967 war: most of them saw it as a broken dream, a black day in contemporary Arab history. An entire generation of young Egyptians, which believed in ʿAbd al-Nasser’s leadership and policies, experienced a trauma from which it has not recovered. Moreover, most, if not all, of the writers believe that the sins of 1967 are still ingrained in the consciousness of Egyptians. For them, the only path to redemption is to provide an adequate response to the many unresolved questions, to demonstrate a commitment to locating the 5,000 missing persons buried in the Sinai, to acknowledge the 10,000 victims, and to prosecute those responsible for the crimes of defeat. Only then will the Egyptians be able to restore their pride and dignity.

There is no doubt that these critical lines of argument about the 1967 war, which place full responsibility for the Naksa on the leadership of the Egyptian regime, constitute an implied criticism of the current regime, and especially at the president, ʿAbd al-Fattah al-Sisi. This is not to say that in the past there was no criticism of the war, however this criticism was marginal and weak. The current focus on the leaders' responsibility for the war’s failures, and the demand for full transparency about what happened, are the main messages that today’s critics are sending to Egypt’s current president and the leaders of the Egyptian regime.

Mira Tzoreff is a Lecturer in the Department of Middle Eastern and African History and a Research Fellow at the Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies (MDC), Tel Aviv University.

description: 

לוגו של אל-חשד אל-שעבי.

מתוך גלי ההריסות, המאפיינים את המאבקים העקובים מדם בעיראק ובסוריה, עולה לסדר היום דילמה חדשה, הנובעת ממידת השפעתו הגוברת של ארגון אל-חשד אל-שעבי (גיוס עממי). ארגון זה הנו אסופה של כארבעים מיליציות הפועלות לצד הצבא הסדיר העיראקי במאבק לשחרור שטחים שנכבשו על ידי המדינה האסלאמית.[1]חלק ניכר מהמיליציות פועל תחת מטרייה איראנית ושולח זרועות גם ללחימה בסוריה, ובכך מגדיל את מרחב ההשפעה של איראן באזור. משקלן של המיליציות המרכיבות את הארגון הפועל בעיראק הופך אותן לתופעה החורגת הרבה מעבר לתופעה מקומית חולפת, ולכן הן עומדות במרכז הדיון במאמר זה.

הופעתן של מיליציות חמושות במדינות שבהן הממסד השלטוני מתקשה לממש את ריבונותו, אינה תופעה חדשה במרחב המזרח תיכוני. עם זאת עולה השאלה, מה יהיה מקומן ותפקידן של המיליציות הלוחמות במבנה הביטחוני-פוליטי שיתגבש עם שוך הקרבות נגד ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש)? האם ישולבו במסגרת צבא עיראק? האם נאמנותן נתונה להחלטת הפרלמנט העיראקי מנובמבר 2014, שהכפיפה אותן לממסד הביטחוני-פוליטי העיראקי? או שמא זיקת חלקן תישאר נתונה גם בעתיד למשמרות המהפכה ולקובעי המדיניות ברפובליקה האסלאמית של איראן? הדיון בסוגיה זו מחייב התייחסות לגורמים המהווים השראה ללוחמי הארגון ומשפיעים על זיקתם. כמו כן, ראוי לבחון את תהליך השבת השליטה והריבונות המתרחש עתה בעיראק, לאור שחרור השטחים שהיו נתונים תחת שליטת ארגון המדינה האסלאמית עד זה לא מכבר.

במידה רבה של צדק, יש המצביעים על יוני 2014 כעל התאריך שבו הוקם ארגון אל-חשד אל-שעבי, וזאת כתגובה לכיבוש העיר מוסול בידי ארגון המדינה האסלאמית. אחרים, הנמנים עם מעגל תומכיו של איתאללה עלי סיסתאני, טוענים כי היוזמה להקמת הארגון באה זמן קצר קודם לכן, עם הוצאת פסק ההלכה "חובת התגמול" (פתוא אל-ואג'ב אל-כפאא) על ידו. פסק הלכה זה קרא להתגייסותו של כוח עממי נגד הסכנה העומדת בפני הקהילה השיעית בעיראק והמקומות הקדושים לה, ובמיוחד נג'ף וכרבלא.[2]חרף נכונות הטענות האלה, ראוי לזכור כי חלק מהמיליציות המהוות את עמוד השדרה של אל-חשד אל-שעבי נוסדו בעידוד, במימון ובהכוונה של איראן, זמן רב לפני הופעת דאע"ש.

כניסת כוחות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית לעיראק במרס 2003 שימשה זרז חשוב להקמתן של מיליציות שיעיות בעיראק. יתרה מזו, הרעיון להקים כוח שיעי לוחם, שיפעל בזירות שונות מחוץ למרחב הטריטוריאלי האיראני ויהיה נתון למרותה של הרפובליקה האסלאמית, נולד זמן לא רב לאחר כינונה. ברור, אפוא, שיצירת מערך מיליציות לוחמות נועדה לקדם שורה של אינטרסים איראניים במוקדים בעלי חשיבות מבחינתה, תוך שאיבת השראה מניסיונה בהקמת ארגון חזבאללה בלבנון.

הלחימה המתמשכת בעיראק ובסוריה וקריסת אושיות השלטון במדינות אלה פתחו בפני איראן חלון הזדמנויות למימוש שאיפותיה האזוריות, ובכלל זה גם לקידום "ציר ההתנגדות", המהווה בסיס טקטי ואידאולוגי להרחבת השפעתה במרחב המזרח תיכוני. דפוס פעולה זה, המשקף את התבנית האסטרטגית שנוקטת איראן, קיבל ביטוי כבר עם מיסודו של ארגון בדר, שהוקם בידי משמרות המהפכה עוד במהלך מלחמת איראן-עיראק (1988-1980). המיליציה הלוחמת של ארגון זה היוותה את הפלג הצבאי של "המועצה העליונה של המהפכה האסלאמית בעיראק"ונלחמה לצדה של איראן במלחמת "שמונה השנים". לאחר הדחת סדאם חוסיין שולב ארגון זה במבנה הפוליטי החדש שנוצר, ומפקדה, האדי אל-עאמרי, אף שימש בתפקיד שר התחבורה בין השנים 2014-2011. עאמרי מקיים קשרים הדוקים עם ההנהגה האיראנית ועם מפקדי משמרות המהפכה, ולפיכך נראה כי נאמנותו נתונה להם.[3]

דפוס פעולה דומה ניתן למצוא גם במקרה של מיליציית עצאאִ'ב אהל אל-חק (אגודת אנשי האמת) בהנהגת קיס אל-חזעלי. מיליציה זו פועלת במקביל לזרוע הפוליטית של הארגון, הנקראת אל-צאדקון(כתלת אל-צאדקון), המשמשת מנוף נוסף להגברת ההשפעה האיראנית במרחב הפוליטי העיראקי. במהלך פעילות עצאאִ'ב אהל אל-חק לשחרור העיר מוסול נחשפה מציאות המבליטה את הקנאות הכיתתית מצד חלק מהמיליציות השיעיות כלפי האוכלוסייה הסונית, שהייתה נתונה עד אז תחת אימת דאע"ש. הדבר בא לביטוי בדבריו של חזעלי, שטען כי שחרור מוסול יהווה הזדמנות לבוא חשבון עם רוצחיו של האמאם חוסיין, שנהרג בקרב כרבלא (שנת 680 לספירה) בידי השליט הסוני, יזיד אבן מעאויה.[4]  

פלג נוסף שצמח מתוך עצאאִ'ב אהל אל-חק ופועל בסוריה בהשראה איראנית, הוא חרכת אל-נג'באא (תנועת חזבאללה אל- נג'באא‎‎), שנוסדה על ידי אכרם אל-כעבי. תנועה זו פועלת לצד מיליציות פרו-איראניות נוספות לשמירה ולהגנה על משטרו של אסד, ועומדת בקשר הדוק עם מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני. כמו כן היא גם עומדת בקשר עם מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה. לאחרונה התראיין דובר הארגון לסוכנות הידיעות "תסנים", המקורבת למשמרות המהפכה, והצהיר על הקמת הצבא לשחרור הגולןבמטרה לשחרר מידי ישראל את השטח שנכבש ביוני 1967.[5]פעילותן של מיליציות פרו-איראניות, דוגמת מיליציית אל- נג'באא, סמוך לגבולה הצפוני של ישראל צריכה להדליק נורה אדומה, מכיוון שהיא מהווה הוכחה ליישום מודל איראני פרו-אקטיבי, השואף להציב כוחות הנאמנים למשמרות המהפכה בסמיכות לגבולותיה של ישראל.

כתאאִ'ב חזבאללההיא מיליציה שיעית נוספת השואבת השראה מאיראן ומקבלת הכוונה ישירה ממנה. ארגון זה נוסד בעיראק בשנת 2007, אולם פעילותו התרחבה גם לסוריה במטרה להגן על משטרו של אסד. הארגון מצהיר בגלוי על נאמנותו למנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי, ולתורת ה"ולאית-י פקיה", המהווה את עמוד התווך לתפיסת עולמו של הממסד השלטוני האיראני. בדומה לג'יש אל-מהדי (צבא המהדי) שייסד מוקתדא אל-צדר, גם כתאאִ'ב חזבאללה החלו את פעילותם נגד כוחות הקואליציה בעיראק, אלא שצבא המהדי פורק בשנת 2008, ותחתיו קם ארגון סראיא אל-סלאם (פלוגות השלום). ארגון זה, שחידש את פעילותו בשנת 2014 כתגובת נגד לכיבושי דאע"ש, שונה במהותו מהארגונים השואבים השראה מאיראן ואשר סרים למרותה, מכיוון שמוקתדא אל-צדר שואף להשיב לעיראק את ריבונותה ללא מעורבות זרה. ברוח זו הוא קורא להשתלבות המיליציות הפועלות בתוך ארגון אל-חשד אל-שעבי בממסד הביטחוני העיראקי עם שוך הקרבות.

מעורבותה של הרפובליקה האסלאמית של איראן באה לביטוי גם בהקמת ארגון סראיא אל-ח'וראסאני (פלוגות ח'וראסאני). כוח זה אמנם הוקם בשנת 2013 בסוריה, אולם הוא העתיק את פעילתו גם לעיראק לאחר הכרזתו של אבו בכר אל-בע'דאדי על הקמת הח'ליפות האסלאמית. מודלים דומים, המקבלים השראה מטהראן, הם ארגונים כדוגמת כתאאִ'ב אמאם עלי, המשמש כזרוע צבאית של מפלגת עיראק האסלאמית (חרכת אל-עראק אל-אסלאמיה); כתאאִ'ב סיד אל-שהדאא, שהוקם בשנת 2013; וארגון כתאאִ'ב אל-אמאם אל-ע'אאִב (גדודי האמאם הנעלם). במקביל לארגונים אלו נוסדו פלגים בעלי מאפיינים אתניים ודתיים שונים, כגון: חטיבת בבילון וכתאאִ'ב רוח-אללה עיסא בן מרים, המבוססים על פעילים נוצרים הנלחמים נגד דאע"ש; החטיבה הטורקמנית בפיקודו של אילמז נג'ר; והלוחמים היזידים השייכים ליחידות ההתנגדות של סינג'אר, אשר לקחו חלק במערכה על צפון עיראק באוגוסט 2014. נוסף על כך, הפאזל המרכיב את ארגון אל-חשד אל-שעבי כולל גם פלגים בעלי רוב סוני, דוגמת אל-חשד אל-וטני (המכונה גם משמר נינוה) וארגוןלִואא צלאח אל-דין.

במבנה הסבוך של הפלגים הפועלים בארגון אל-חשד אל-שעבי קיימות נטיות ונאמנויות פרטיקולריות שיעצבו את עתידה של עיראק בטווח הנראה לעין. סביר להניח שפלגים אלה יתבעו את מקומם בסדר היום החדש שייווצר לאחר החזרת השליטה על האזורים שנכבשו בידי המדינה האסלאמית. חוסר ודאות שורר בנוגע להשתלבותם של כל הפלגים במסגרת מנגנוני השלטון, בהתאם להחלטת הפרלמנט מנובמבר 2014, והדבר עתיד להוות סלע מחלוקת בין הארגון לבין הממשלה העיראקית, בראשותו של חיידר אל-עבאדי. החוקר חמדי מלִכּ סבור כי לעת עתה ממשלת עיראק אינה מגלה בשלות לכפות את רצונה על הפלגים השונים בארגון אל-חשד אל-שעבי, הממשיכים ברובם לגלות נאמנות לאיראן ולציית להוראות המגיעות מטהראן.[6]

נראה כי אם מגמה זו תימשך היא עלולה ליצור אזורים המתנהלים בתבנית של "מדינה בתוך מדינה", ולכך עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על עתידה החברתי, הדמוגרפי, הפוליטי, הכלכלי והביטחוני של עיראק. מצב פרדוקסלי זה, המזכיר במעט תבנית של "קשרי פטרון-קליינט", יהפוך את איראן לקובעת המדיניות בפועל, וזאת בתמורה לאספקת סיוע, הכשרה, מימון והכוונה ללוחמי המיליציה. באופן זה יונצח מודל "השליטה העקיפה" (פרוקסי), דוגמת דפוס הפעולה המיושם על ידי הרפובליקה האסלאמית במרחב המזרח תיכוני. תבנית פעולה זו תקשה על מנגנוני הביטחון הממוסדים של עיראק את השליטה ותגביר את המעורבות של גורם זר בענייני המדינה.

לאור הדצנטרליזציה המובנית השוררת בעיראק, לא ניתן להתעלם גם מהאפשרות שיהיו מיליציות אשר ישאפו לשמר את כוחן באזורים המשוחררים באמצעות שלל מינויִים לתפקידים בכירים במנגנונים בירוקרטיים, כלכליים וביטחוניים, שיהוו שכר ותגמול בעבור לחימתן. כמו כן, לעת עתה לא ניתן לשלול גם את האפשרות למאבקים פנימיים-כיתתיים בין המיליציות, שעלולים להוות מכשול להשבת ריבונותה של עיראק בעת החזרת הסמכויות לידי מנגנוני השלטון הממסדיים.[7]ראוי לציין, כי הגורם המאחד בין הפלגים השונים בזמן כתיבת שורות אלה הוא המאבק נגד המדינה האסלאמית, אולם השוני והכיתתיות, המהווים חלק בלתי נפרד מארגון אל-חשד אל-שעבי, עלולים להצית עימותים פנימיים עם שוך הקרבות. מאבקים אלו עלולים להתרחש בשל מאבקי שליטה טריטוריאלית, פולמוס תרבותי ויריבות דתית, כמו גם משאיפתן של המיליציות להשתלט על משאבי הטבע במחוזות שעל שחרורם הן עמלו.

נוכחותה של איראן במרחבים שונים במזרח התיכון הפכה בשנים האחרונות לסימן היכר של דפוסי תפיסתה ופעילותה. איראן זיהתה את היתרון הגלום במודל "ההתערבות הרכה" - הקמת מיליציות הפועלות תחת הכוונתה ומימונה ומשמשות, הלכה למעשה, שליחיה במרחבים שונים ללא צורך בהתערבות ישירה.[8]פעילותן של  המיליציות: בדר, עצאאִב אהל אל-חק, כתאאִב חזבאללה, כתאאִב סיד אל-שהדאא ושל כתאאִב אל-אמאם אל-ע'אאִב, משקפת נאמנה את אופן פעולתה של איראן להרחבת מרחב השפעתה בעיראק. דפוס פעולה זה מאפשר לקובעי המדיניות ברפובליקה האסלאמית לממש את שאיפותיהם לקידום "הסהר השיעי", היוצא מטהראן ומתקדם לעבר לבנון, סוריה, עיראק ותימן. אמנם בפאזל הסבוך המרכיב את ארגון אל-חשד אל-שעבי פועלות גם מיליציות סוניות (דוגמת אל-חשד אל-וטני וארגון לואא צלאח אל-דין), שאינן עונות לתבנית השליטה של הרפובליקה האסלאמית, אולם אלה אינן מהוות את עמוד התווך של הארגון.

נראה כי על אף דחיקת רגליה של המדינה האסלאמית מהאזורים שהיו תחת שליטתה בעיראק, ועל אף השינוי המהותי שחל מאז כיבוש העיר מוסול בקיץ 2014, תהליך השבת הריבונות רחוק מסיום. עם זאת, כבר עתה ניתן לומר במידה רבה של ודאות, כי לא ניתן להפריד בין מסלולה העתידי של עיראק לדרך שבה יבחרו לצעוד המיליציות המרכיבות את ארגון אל חשד אל-שעבי.

description: 

Kurdish YPG Fighters. Credit: Kurdishstruggle  [CC BY 2.0], via Wikimedia Commons.

The July 5 headline in Turkey’s Hürriyet newspaper, quoting Deputy Prime Minister Numan Kurtulmuş reads as follows: “Turkey Says It’s Not Declaring War On YPG [Yekîneyên Parastina Gel‎ or People's Protection Units],” the main Syrian Kurdish militia just across the border. But, Kurtulmuş added, “if Turkey sees a YPG movement in northern Syria that is a threat to it, it will retaliate in kind.”[1]

That typically tough yet carefully conditional quote raises a crucial, if often overlooked, factual point. The YPG has in fact not threatened Turkey, nor even Turkish forces inside Syria, ever since 2012. It was in July of that year, exactly five years ago, when the Syrian Kurdish militia took over much of the border area. And it was then that it promised, in an agreement brokered by Turkey’s ally President Masoud Barzani of the Kurdistan Regional Government (KRG) in Iraq, to focus on Syria exclusively and refrain from attacking Turkey – or even from supporting attacks against it by the YPG’s parent movement, the PKK (Partiya Karkerên Kurdistanê or Kurdistan Workers’ Party).

All through the past five years, the YPG and its affiliated political party, the PYD, have fulfilled that promise. To be sure, the Turkish government no longer public acknowledges this fact. But it used to, as recently as late 2015, when Turkey’s own peace dialogue with the PKK collapsed. That experience suggests that such an entente between Ankara and the PYD (Partiya Yekîtiya Demokrat or Democratic Union Party) could come again.

Indeed, Turkey’s long-term goal, supported by the U.S. and other friends, should be to nurture a relationship between those two current enemies resembling Ankara’s highly amicable ties with the autonomous Kurdistan Regional Government (KRG) in Iraq.  Turkey and the Iraqi Kurds were also outright enemies less than a decade ago. But they went through an historic, and mutually greatly beneficial, transformation to get where they are today: the closest of friends in the region, economically, militarily, and politically. In the long run, that is an achievable goal for Turkey and the Syrian Kurds as well. Even a leading AKP (Adalet ve Kalkınma Partisi or Justice and Development Party) official, Mehmet Şimşek, has publicly acknowledged that this could eventually become the desired outcome of this currently acute conflict.

The trick will be to further increase the distance between the Syrian Kurds and the PKK, thereby moving toward Turkey’s acquiescence, and eventually even alliance, with friendly Kurdish-controlled territory to the south. If this sounds utopian, it isn’t.  Rather, it parallels what has occurred in the past decade, with quiet but strong U.S. support, along Turkey’s border with the KRG. The exceptionally warm ties between Ankara and Erbil, even in the face of new public tensions over the KRG’s proposed September 25, 2017 referendum on independence, strongly suggest that this particular “age-old ethnic conflict” need not be an insurmountable obstacle to strategic expedience. Someday, believe it or not, Turkey may find an autonomous Kurdish region on its Syrian border every bit as amenable to its interests as the one on its Iraqi border.

Turkish Views of the PYD: Keeping Up with New Realities
True, there are major differences between these two Kurdish cases on Turkey’s borders. The PYD, unlike the KDP (Kurdistan Democratic Party) or PUK (Patriotic Union of Kurdistan)  ruling parties in Iraqi Kurdistan, shared a history and an ideological affinity with Abdullah Öcalan and the PKK movement he founded inside Turkey, which that country’s government labels a terrorist group.  Moreover, Öcalan himself was active in Syria from about 1988 to 1998, when he fled only to be captured and imprisoned in Turkey ever since. And the PYD still considers itself an offshoot of the PKK, continuing even now to express sympathy and concern over Öcalan’s plight, as it did in its latest congress in Brussels in September 2016.

Complicating the situation, from Turkey’s perspective, many Syrian Kurds have long had family and other ties with Kurds across the border to the north. The roughly three million Syrian Kurds, unlike the more numerous Kurds in Iraq or Iran, speak the same Kurmanji dialect of Kurdish as do most of Turkey’s 15 million or so ethnically Kurdish citizens. Individual members and fighters from the PYD and the PKK continue to drift between the two. And the PKK leadership holed up in the remote Qandil mountains near the KRG borders with Iran and Turkey continues to have some influence on PYD decisions.

Nevertheless, as the PYD achieved military success, U.S. support, and de facto autonomy for Syrian Kurds – its main constituency – over the past five years, it became more and more distinct from the PKK, forming its own structures and geographically defined self-interests inside Syria, outside Turkey’s borders. The PYD now has its own political and military chain of command, distinct from its PKK roots.  Their leaderships differ not only in personnel but also in policies.

As Salih Muslim, the PYD’s co-president (along with the ideologically obligatory but nominal female counterpart) and other officials have described to the author in convincing detail, local PYD chiefs and councils inside Syria function separately not just from any outside fiat but even from each other. Local PYD rulers may be rough, “but at least they don’t chop heads,” as Muslim memorably wrote to the author. And even if the Qandil crew continues to exert its influence on PYD operations inside Syria, the actual policies they all pursue there are directed at maintaining and expanding their control in Syria, not at attacking Turkey or helping the PKK do that on the other side the border.

Indeed, the PYD-controlled border zones are ones where guns, drugs, and money are not being smuggled into Turkey. This is not just the author’s personal opinion. It is a judgment reflecting the evidence presented by Turkey’s own intelligence analysts at a private briefing I attended last year. And it is also the judgment of Amb. James Jeffrey, former U.S. ambassador to both Turkey and Iraq and Deputy National Security Advisor, as expressed in a presentation to the major pro-AKP SETA foundation this year.

The PYD has kept the deal it made in 2012 to avoid attacking Turkey precisely because that reflects the PYD’s new self-interest: protect its own turf inside Syria, rather than carry the Kurdish struggle across the border. This makes the PYD and YPG potential partners with Turkey, rather than threats to it, in securing their common frontier against the PKK, IS, or other adversaries. In the long run, this is “mission very difficult,” but not mission impossible. To buttress this unconventional wisdom, it is most useful to take a brief look back at a time, not so long ago, when Ankara apparently agreed with this more optimistic assessment.

Recent Background: Turkey-PYD Rapprochement, 2012-2015
For the four years until late 2015, the Turkish government recognized, at least in practice, the new set of facts regarding the Kurds in Syria. It welcomed Salih Muslim for talks in Turkey on several occasions, and accepted PYD control over most of the Syrian border zone. As recently as September 2015, Turkey allowed several thousand Iraqi Kurdish Peshmerga fighters to transit its territory enroute to helping the PYD/YPG liberate the Syrian border city of Kobane from ISIS rule. Moreover, at the same time, Ankara did not retaliate against U.S. airstrikes and weapons drops on behalf of the Syrian Democratic Forces, a blend of YPG (80%) and local Arab and other militias (20%), notwithstanding loud and continuing public protests.

By February 2016, even Turkey’s initial redline of “no YPG west of the Euphrates” was tacitly modified to allow a “temporary” and successful YPG assault against IS in Manbij, a strategic crossroads town across the river and just thirty miles south of the Turkish border. In August 2016, just a month after the failed coup attempt inside Turkey, Ankara did send its troops into Syria to capture an enclave, the Azaz-Jarabulus corridor, dividing the western PYD canton of Afrin from the eastern ones of Jazeera and Kobane, thus preventing the Kurds from controlling the entire Syrian-Turkish border area. But Turkey did not attack SDF forces en masse, and the two sides have settled into an uneasy standoff inside Syria.

Turkey-PYD modus vivendi, 2016 to date
At the official level, Turkish-PYD relations broke down exactly as Turkish-PKK talks collapsed in late 2015. As Turkey and the PKK entered into armed conflict after two years of promising peace talks, Ankara and the PYD adopted a hostile tone toward each other, reverting to the rhetoric of “terrorists” and “oppressors.” But all is not lost. The two sides have for the most part avoided direct clashes across their common de facto and de jure border, even though small-scale, scattered skirmishes between them inside Syria persist. When the PYD belatedly withdrew some of its forces from Manbij, at U.S. and Turkish behest, Ankara publicly acknowledged that positive turn.  And it announced that it could conceivably work with Arab SDF troops, though not with their Kurdish YPG commanders.

Even more to the point, despite continuing vocal objections, Turkey has stood by as the SDF, meaning mostly the YPG, moved in force—and with substantial U.S. support, including direct deliveries of some heavy weapons—against the ISIS capital of Raqqah in mid-2017. Turkey did not send more troops south to confront this major development it had gravely warned against; Incirlik air base remained wide open for U.S. use; and Erdoğan visited President Trump in Washington on schedule anyway. Even now, as previewed at the top of this essay, Turkish warnings are consistently couched in the conditional language of “we will respond if the YPG attacks us,” rather than in terms of absolute opposition.

Thus, Turkey’s actions, as distinct from its words, suggest it actually has internalized that the PYD/YPG are not a threat, at least not now.  It realizes that the movement of Syrian Kurdish troops south toward Raqqah is vastly preferable to their movement north toward the Turkish border. And Turkey understsands as well, again despite angry verbal outbursts, that it best not jeopardize its fundamental American alliance over this particular Kurdish bone of contention. With these facts in mind, let us now turn from the complex past and the murky present to the medium-term future, always so easy to predict in the Middle East. 

Future Prospects and Policy Implications
Turkey’s medium-term options in this arena are, as argued above, heavily influenced both by realities on the ground in Syria and by American policies in that theater. Viewed from Washington, the main rationale for supporting the PYD, YPG and allied Arab and other militias is security, period. It is not an attempt to drive a wedge between the U.S. and our very important NATO ally Turkey. It is simply a way of fighting effectively against ISIS, while also directing Syrian Kurdish aspirations not against Turkey, but in favor of Kurdish autonomy inside Syria. As such U.S. support for the PYD and YPG, even assuming it continues after Raqqah is liberated and ISIS is defeated, is not a threat but actually an advantage to Turkey’s national security.  The Turkish government rejects that view today, at least publicly, but I would argue that it is grudgingly prepared to accept it, at least privately. That assessment is shared by a prominent young Turkish scholar and former parliament member, Aykan Erdemir, who recently asserted in a public Washington, DC forum that:

"Although it is a major challenge to the Turkish government domestically – that is, they do have       to keep posturing, they do have to keep up a strong anti-American rhetoric at home – when it comes to global politics, I think they are willing to live with this decision. I think they also see this as tactical because they themselves know what it means to work with PYD and YPG in a tactical manner."

So, at least under the most plausible near-term scenarios, Turkey’s U.S. connection is likely to weigh in favor of continued tacit acquiescence in some form of Kurdish de facto autonomy, under PYD control, in pockets of Syrian territory along the Turkish border. This of course presupposes that the U.S. will keep the PYD firmly on notice that, in return for U.S. military aid and diplomatic support for an eventual “federal” political solution in Syria, the PYD must continue to refrain from any attacks on Turkish forces and any material support for the PKK. Beyond this immediate calculation, Turkey’s behavior will probably reflect two other major variables linked to the Kurds, both inside and outside the country.

First, Turkey would do well to keep in mind that Kurdish political and military interests writ large have diverged geographically, especially in the past five years.  Just as Syria’s Kurds, along with their parties, movements, militias, and institutions, are increasingly distinct from Turkey’s own Kurdish citizens, so too are they even more sharply distinct from their Kurdish cousins in Iraq. Indeed, most Kurds in Turkey, Syria, Iraq, and Iran have chosen to downplay the pan-Kurdish dream in favor of separately seeking their rights inside (or, in the KRG case, perhaps outside) their respective countries. This emerging new reality gives Turkey more room to maneuver on these issues, and in particular to work steadily to separate the PYD from the PKK instead of intermittently lumping them together.

But Kurds are still Kurds, and in particular the closely related Kurds in Syria and in Turkey are probably destined to remain linked at least in some indirect fashion.  Inside Turkey, for the time being, both Ankara and the PKK have tragically abandoned their halting rapprochement of 2013-15 and resumed outright low-intensity war. The gap between the two, apparently narrowing just two years ago, now seems almost impossibly wide. Yet it might someday be bridged—if not perhaps with the PKK then with other authentically Kurdish parties or popular movements. Any progress here, in addition to its intrinsic value, would also clearly mitigate Turkish fears and suspicions about the PYD across the border.

That one more reason why the U.S. should advise its Turkish friends privately to resume an internal peace process with the Kurds, and to offer tangible American assistance with that, if desired. This is one case where the cliché of “no military solution” really does apply. And even more so in regard to the Syrian Kurds, Turkey has no good reason to seek such a solution, and every reason to pursue peaceful coexistence across a common and potentially even cooperative border.

description: 

Due to its geostrategic position in the eastern Mediterranean, Cyprus has functioned as a magnet for great powers throughout history, ranging from the Romans to the British Empire. Today, the island is inhabited by Greek and Turkish Cypriots, both of whom have historical claims to the land based on the legacies of the Byzantine and Ottoman Empires’ imperial past.

The friction between the island's communities first became evident when Greece declared independence from the Ottoman Empire in 1821. Then, the Greek Cypriots sought to unite the island with Greece, a goal which was later associated with the political ideal of “Enosis” (Union). The Greek separatist trend continued under British rule. Britain’s traditional “divide and rule” method further deepened the rift between the two communities. The Greek Cypriots' calls for “Enosis” with Greece were answered by the Turkish Cypriots' demands for “Taksim” [partition].

To a certain extent, this predicament was averted with the enactment of the Treaty of Zurich and the Treaty of Guarantee in 1960, both of which paved the way for Cyprus’ independence, while simultaneously granting Greece, Turkey, and the United Kingdom rights to intervene in Cyprus’ affairs in cases of aggression.

The island's fragile modus vivendi deteriorated as political deadlock between the Greek and Turkish politicians became routine and intra-communal violence spiked, with the formation of armed guerilla groups on the both sides. The tension between the two parties entered a new phase on July 15, 1974, when a Greek military junta toppled the Greek Cypriot President Makarios III and replaced him with Nikos Sampson, a Greek Cypriot militant committed to the “Enosis” ideal. For Ankara, this coup was the straw that broke the camel’s back. Five days later, Turkey conducted an amphibious landing on the northern shores of the island, exercising rights derived from the Treaty of Guarantee. However, Turkey's operation lost legitimacy when it resumed the fighting during the peace conference in Geneva.

Since then, the island and its capital city, Nicosia, have been bifurcated, with Greeks in the south and Turks in the north. In 1980, following population exchanges, the Turks established their own sovereign state, called "the Turkish Republic of Northern Cyprus" (TRNC), which is not recognized by any state other than Turkey. Meanwhile, the Greek Cypriots in the south inherited the name "the Republic of Cyprus" (RoC), and from the international community's perspective, act as the island's sole legal entity.

Until this point in the island's history, the Cypriot question was a resolvable ethno-religious inter-communal conflict, due to population exchange, lack of daily violence, and, more importantly, lack of sacred sites - granting the parties flexibility on possible land swaps or jurisdiction transfers.

However, the situation underwent a drastic change in February 2003, when the RoC signed an exclusive economic zone (EEZ) border agreement with Egypt. This agreement led to pivotal EEZ agreements with Lebanon in 2006 and Israel in 2010. After securing its southern and south-eastern EEZ borders, RoC divided its EEZ into 13 blocks and awarded the American Noble Energy Company with rights to extract natural gas. The most significant development took place on December 2011, when Noble announced natural gas discovery in the block 12, which is known as “Aphrodite.”

description: 

The TRNC EEZ map

Aphrodite's geographic proximity to the rich Israeli “Leviathan” and “Tamar” natural gas fields has greatly enhanced the block's significance. Identifying a dramatic change in the power equilibrium, Turkey refused to recognize the Greek Cypriot's EEZ and bilateral agreements with the other eastern Mediterranean states. Instead, TRNC published its own EEZ map with F and G blocks overlapping with RoC’s 1, 2, 3, 8, 9, 12, and 13 blocks (see the map). Turkey attempted to delegitimize RoC’s natural gas program with political statements and naval demonstrations of power in the eastern Mediterranean, while dispatching its seismic ship “Piri Reis” to search for regional natural gas reserves.[1] 

It is also important to note that while these tensions were developing, Israeli-Turkish relations suffered a serious blow, with the May 2010 Mavi Marmara flotilla crisis. This unprecedented crisis reached its peak when the Turkish government, under former Prime Minister Ahmet Davutoğlu, imposed sanctions against Israel, while assigning the Turkish navy to secure the right of navigation in the eastern Mediterranean. Turkey’s stance vis-à-vis Israel further toughened when the Ankara government openly declared that the Turkish Armed Forces’ (Türk Silahlı Kuvvetleri – TSK) NATO based friend and foe identification software system was replaced with one made in Turkey.[2] Thereby, the new system provided the TSK with the ability to open fire on the Israeli Defense Forces (IDF) and the Greek air force during potential dogfights over the Aegean Sea.

Indeed, the crisis in Israeli-Turkish relations was largely welcomed by Greece and the RoC. Ironically, Ankara’s disproportionately pro-Palestinian stance helped craft a new partnership between Jerusalem, Nicosia, and Athens. Ankara’s ideological policies, such as supporting Hamas and delegitimizing Egypt’s al-Sisi in the aftermath of 2013 coup, lacked realpolitik and further deteriorated Turkey’s strategic position in the eastern Mediterranean. This atmosphere provided Athens, Nicosia, and Jerusalem with a common denominator, producing cooperation in many fields, including natural gas projects. Trilateral summits bore fruit in April 2017, when Israeli Energy Minister Yuval Steinitz signed an agreement on a pipeline of 2200 kilometers connecting Israel to Italy via Cyprus and Greece – world's longest pipeline.[3] Unsurprisingly, Turkey did not respond docilely, instead launching operation “Mediterranean Shield” and dispatching its navy to the region.[4] In addition, Turkey sent its new sophisticated seismic ship “Barbaros Hayreddin Paşa” to the region to claim disputed EEZ blocks.[5] Moreover, in order to send a clear message to RoC, on April 17, the TSK launched the “Bülent Erdem” (named after a Turkish soldier killed in the 1974 War) amphibious military landing drill in western Turkey.[6] 

Despite the pressure it exerted, Turkey did not achieve the concrete success of drastic policy change in Nicosia. The recent unsuccessful June 28 peace negotiations between the RoC and the TRNC can be seen as another indicator of the RoC’s growing self-confidence, to a great extent the result of the RoC’s European Union membership. It is also quite likely that the Israeli-RoC-Greek-Italian pipeline will further fortify the RoC’s position against the TRNC and Turkey. Additionally, changing alliances provide Israel with important leverage on the island. In the short run, this new atmosphere has already paid off for Israel. For example, on March 28, Greece’s air forces hosted the Israeli air force in a joint military drill.[7] Later, on June 10, the RoC opened Cyprus’ “Lebanon-like” mountainous terrain to IDF military training.[8] Indeed, this trilateral military cooperation serves as a replacement for the Israeli-Turkish military cooperation that ended in 2009, when Turkey unilaterally cancelled Israel’s attendance at the “Anatolian Eagle” military drill in the city of Konya. 

Despite tiffs, it is crucial to state that Israel and Turkey managed to end their diplomatic crisis last year. While relations between the two countries are not at their best, compared to relations during the 1990s, urgent common interests, like tourism and energy, are important areas of cooperation. As such, despite having signed an agreement with the RoC, Greece, and Italy, Israeli energy minister Yuval Steinitz nonetheless visited Turkey in October 2016 and July 2017. During his last visit, the Israeli minister announced Israel’s intention to conclude the Israeli-Turkish pipeline agreement, while assuring that it would not come at the expense of the Israeli-RoC-Greek-Italian pipeline.[9]   

If Jerusalem were to construct both pipelines, it could alter the essence of the Cypriot equation and maximize Israeli interests vis-à-vis Ankara, Athens, and Nicosia respectively, creating a genuine inter-dependency eliminating all future uses of the pipelines as a means of exerting pressure.

Dr. Hay Eytan Cohen Yanarocak is a Researcher at the Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies (MDC), Tel Aviv University. He serves as Turkey analyst for the Doron Halpern Middle East Network Analysis Desk’s publication, Beehive, and is co-editor of Turkeyscope.  hayeytan[at]tauex.tau.ac.il.

description: 

"Good Morning Palestine", from Palestinian social media.

This article, recently published in the journal, Terrorism and Political Violence, examines the impact of social media on the wave of Palestinian lone-wolf attacks against Israelis from October 2015 through September 2016. My principal argument is that social media played an important role in shaping the identity, perceptions, and behavioral patterns of dozens of assailants, and was key in creating the dynamic that ultimately characterized both the spreading of the idea of lone-wolf attacks and its execution. Social media reflected reality on the ground while simultaneously nourishing, amplifying, and escalating the situation by providing a platform for the emergence of new sources of authority, including an online subculture with distinct codes and pseudo-ritual patterns to support assailants. Social media also contributed substantially to shaping the contagious character of the attacks, and their capacity to persist without direct organizational guidance, following a typical epidemiological dynamic of spread, containment, and preservation.

description: 

The fiftieth anniversary of the Six Day War is an appropriate occasion to examine demographic trends in Israel, the West Bank and Gaza and their implications. For some, this is an emotive subject and is surrounded by myths.

In 1967, Israel, with a population of 2.8 million, captured the Sinai, the West Bank, Gaza, and the Golan Heights that then had a combined population of nearly one million. Since then, Israel has withdrawn from the Sinai and Gaza, and the focus here is on the West Bank. We begin by examining demographic trends inside Israel. In 1967, Israel annexed East Jerusalem and the Israeli Central Bureau of Statistics (CBS) includes the Arabs of Jerusalem in its total of the population of Israel, despite the fact that they are not Israeli citizens, although they do have Israeli identity cards.

The CBS has published a range of forecasts of the population of Israel to 2065. (See www.cbs.gov.il/www/hodaot2017n/01_17_138b.doc)These used different assumptions about the birth rate, and the figures in Table 1 are based on its medium forecast. This suggests that the population will reach 10 million by 2024, 15 million by 2048 and 20 million by 2065. The CBS forecast a very small change in the balance between Jews and Arabs: the share of the latter will decline from 21 percent in 2015 to 19 percent in 2065. The big change will be within the Jewish population; the share of the ultra-orthodox (Haredi) in the total population is forecast to rise from 11 percent in 2015 to 20 percent in 2040 and to 32 percent in 2065. Their share of the Jewish population will rise from 14 percent in 2015 to 24 percent in 2040 and 40 percent in 2065.

Table 1

Israel: Population 2015-2065

description: 

*Jews, non-Arab Christians and others whose religion is not classified in the population register

Source: Central Bureau of Statistics

Population growth is greatly influenced by fertility rates, defined as the number of births per woman. In 2015, the total fertility rate in Israel was 3.1, compared with an average of 1.7 in the OECD. Some Israelis believe that this reflects the country’s spiritual strength and belief in the future and in this respect, it compares well with the pessimism that they consider to be prevalent in Europe.

For others, the breakdown of the population is the key feature of Israel’s demography and possibly the most worrying one. The growth of the population is led by the ultra-orthodox whose fertility rates are more than double those of the rest of the population. This rate declined in the early 2000s, but has risen since then. The main for concern is that the ultra-orthodox population has a low average educational level and a very low labor participation rate especially among men. As the size of this population increases, so its share rises and it affects the society as a whole, be it income per capita, or national scores that measure educational achievement, such as the Program for International Student Assessment (PISA). Other consequences include widespread poverty and this may well increase as its population grows. As the rest of the population subsidizes the ultra-orthodox (through the welfare system that is funded by tax and national insurance contributions), so a relatively smaller number of people will have to support a relatively larger one over time.

Without a revolution in Haredi education and employment, the economy will suffer badly because there will not be enough non-ultra-orthodox to support the ultra-orthodox. For this reason, it is therefore unlikely that the 2065 forecast will be achieved. The reason for this is that economic pressure on the non-Haredi population will increase as the need to support more and more people who either do not work or earn so little that they need welfare rises. There have been precedents for political action on this issue and they may well increase. The issue has always been extremely divisive and will provoke more conflict within Israeli society.

For some, the larger the Jewish population the better. If that is the result of higher birth rate among the Haredim, then it is they who are “saving the Israel and the Jewish people from demographic doom.” The rise in the Jewish population is seen as helping to strengthen Israel’s political case, its economic and military strength. The economy needs workers and the army needs soldiers. The larger the Jewish population, the greater Israel’s justification, whatever its borders.

These arguments are debatable. There is no evidence that a larger population increases support for Israel, within any borders. Neither the economy, nor the army need large increases in manpower. The economy is becoming ever more knowledge-based, so fewer, but more highly educated, workers are needed. As the volume of manpower is no longer a constraint, the Israeli army has already reduced the length of mandatory service.

For others, what may be called environmental considerations are the main cause of anxiety. Based on 2011 figures Israel is the 33rd most densely populated country in the world, with 394 people per square kilometer (1,021 per square mile), and the large increase in the population forecast will make it even more dense with the associated problems of congestion and pollution. 

Table 2 shows that between 2000-2004 (annual average) and 2015, there was a 17 percent increase in fertility among Jews of and a 27 percent fall among Arabs. As the former formed the majority, the overall fertility rate rose. In 2014, Israel’s total fertility rate was the highest in the OECD and its demographic growth rate was the second highest.

Table 2

Israel: Total Fertility Rates, 2000-2015

description: 

Source: Central Bureau of Statistics

Israel’s population is currently growing by two percent a year, mainly as a result of natural growth; immigration is very low. The Palestinian population in the West Bank and Gaza is growing by an estimated 2.9 percent a year. There are disputes about the size of the Palestinian population in the West Bank and Gaza because it has been alleged that the Palestinian Bureau of Statistics (PBS) does not reduce the total when people leave the West Bank and Gaza to live elsewhere, as many have done. At least two Israeli experts have denied that this significantly change estimates of the size of the Palestinian population in those areas. The PBS also includes the population of East Jerusalem in its calculation of the Palestinian population.

For these reasons, the data in Table 3 on the West Bank and Gaza, based on a neutral source: the CIA World Factbook and has been adjusted to avoid double counting. The Arab population of Jerusalem has been removed from the Palestinian total and remains in the Israeli one despite the affiliation that most East Jerusalem Arabs feel towards Palestine.

Table 3 shows that in the region between the Mediterranean and the River Jordan, the population of Israel fell from 76 percent of the total in 1967 to 67 percent in 2016. The Jewish population fell from 63 percent to 50 percent during the same period. 

Table 3

Population in Israel, the West Bank and Gaza, 1967-2016

description: 

Sources: Israel: Central Bureau of Statistics, West Bank and Gaza: CIA Factbook and author’s calculations

*includes non-Arab Christians and others not classified by religion. The population of Jews alone was 6.4 million, or 50 percent of the total population of Israel and the West Bank.

In 1967, Israel annexed East Jerusalem, and it became a united city with a significant and growing Arab population. Since then the Arab population has risen from 69,000 (26 percent of the total) in 1967 to 324,000 (37 percent of the total) in 2015. Israel has built new suburbs in the eastern part of city, that were outside Israel prior to 1967 and which the Palestinians (and others) call settlements.

Israel has also built settlements in the West Bank, while those in Gaza were abandoned in 2005. According to the CBS, their population has increased significantly since 1967. Figures for recent years are given in Table 4. The CBS includes the Jewish population of the settlements in its totals for the population of Israel, even though this group does not, according to Israeli law, live inside the country. It does not include the approximately 300,000 Arabs living in Area C in the West Bank, under direct Israeli control. This is the area where Israeli settlements are located.

Table 4

The Population of Israel Settlements in the West Bank, end of year 1972-2015

description: 

Source: Central Bureau of Statistics

Estimates of the Palestinian population in the West Bank and Gaza vary and Table 5 gives those made by the CIA, the Palestinian Bureau of Statistics (PBS), the United Nations and the World Bank (2015).

Table 5

The Population of the West Bank and Gaza by source, 2016

description: 

Some Israelis have said that the Palestinian figures are bloated, not only because they include the Arabs of East Jerusalem but also because the figures ignore the fact that many have left the West Bank and Gaza. This dispute is ideological in that it relates to the balance of Jews and Arabs in Israel and the West Bank and Gaza. Those favoring Israeli settlements in the West Bank (and opposing the creation of a Palestinian state there) suggest that demographics are not a threat: the Jews are not a minority. Those who are against settlements see a demographic threat as Jews become a minority between the Mediterranean and the River Jordan.

Population density in Gaza in 2017 is estimated at 4,931 per square kilometer (12,766 per square mile). In the West Bank, it is 478 per square kilometer (826 per square mile).

If the Palestinian population in the West Bank and Gaza, as estimated by the CIA, is ten percent smaller than claimed, because exits have not been counted, then it numbers four million. If the 1.8 million Israeli Arabs are added, then the total Arab population between the Mediterranean and the River Jordan is 5.8 million. With a Jewish population of 6.8 million, their share of the total is 52 percent; in 1967 it was 67 percent. This is one of the most important legacies of the Six Day War.

description: 

עקורים פנימיים בדארפור.

דת וסכסוך במרחב הסודאני: יחסם של דארפורים כלפי דת האסלאם בצל המשבר בדארפור
ענבל בן-יהודה

חבל הארץ דארפור שבמערב הרפובליקה של סודאן מורכב מאוכלוסיות שרובן ככולן מוסלמיות, והן מגוונות מבחינת המוצא והזהויות האתניים שלהן. מאז שנת 2003 מתחוללת בדארפור מלחמה קשה ואכזרית, שקדמו לה מחאות פוליטיות מצד בני המקום כנגד ההדרה וההזנחה של האזור על ידי הממשלות הסודאניות. החל מסוף שנות השמונים התפתחו באזור סכסוכים אלימים, שלבשו בהדרגה מעטפת אתנית וגזעית. בהקשר הרחב יותר, סודאן נותרה מקוטבת מבחינה חברתית, פוליטית ודתית, כתוצאה ממורשת קולוניאלית סבוכה ומלחמות אזרחים עקובות מדם לאחר העצמאות. בשנת 1989 עלה לשלטון בהפיכה צבאית המשטר האסלאמיסטי בהנהגת הגנרל עמר חסן אל-בשיר, שמשטרו פעל בהתמדה לביסוס מדינה אסלאמית בסודאן, ובכך הקצין הן את המתחים הקיימים והן את מצבן הירוד של האוכלוסיות המודרות במדינה כולה. על רקע זה, חלו שינויים בתפישה וביחס של דארפורים רבים מהקבוצות המצויות במלחמה עם הממשלה בנוגע לדת האסלאם ולאסלאם פוליטי – הן בחייהם האישיים והן בזירה הלאומית. מאמר זה מבקש לבחון את אותם שינויים ואת ההשפעה הישירה והעקיפה של המלחמה עליהם. בכלל זה, ינתן הדגש על אוכלוסיית מבקשי המקלט שהגיעו מדארפור לישראל בעקבות המלחמה.[1]

דת האסלאם במרחב הסודאני מנקודת מבט היסטורית
תהליכי הגירה מחצי-האי ערב אל המרחב הסודאני התקיימו במשך מאות שנים, והואצו עם ראשית האסלאם במאה השביעית. הגירה זו הביאה עמה שערוב ואסלום של אוכלוסיות באזורי הצפון. כתוצאה מכך, רבות מהקבוצות האתניות המאכלסות את סודאן כיום הן מעורבות אתנית ותרבותן נזילה במידה רבה – כזו שמשלבת מאפיינים אסלאמיים או ערביים, לצד מאפיינים ששורשיהם בתרבויות האפריקאיות של המקום. בתוך כך, ישנן אוכלוסיות בסודאן שמזהות את עצמן כערביות, לרוב באופן חד משמעי. תהליכים אלו לא התרחשו באזורים הדרומיים, שם נותרו האוכלוסיות לא-מוסלמיות וללא זיקה לערביות.

אזור דארפור קרוי על שם הסולטנות העצמאית שהתקיימה בו החל מאמצע המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-20. בדומה לאזורים אחרים בסודאן הצפונית, האסלאם התפשט בדארפור בסיועם של מסדרים צופיים, ובאופן היסטורי הייתה נטייה לשלב את הדת החדשה עם מסורות קדם-אסלאמיות מקומיות. יש לציין כי האסלאם הגיע לדארפור בעיקר מכיוון מערב וצפון אפריקה, ולא מהמזרח, כפי שאירע בחלקים האחרים של הצפון.[2]

האוכלוסיות שהיגרו לאזור כמוסלמיות, או שקיבלו על עצמן את הדת, היו מגוונות מבחינת מוצא, תרבות ואורחות חיים. בדומה לשאר סודאן הצפונית, גם בדארפור התקיימו נישואים בין קבוצות ערביות ללא ערביות, ונוצרו חברות היברידיות. לאורך מרבית השנים, לסיווג על פי מוצא וזהות ערביים או לא-ערביים נודעה חשיבות מסוימת, בד בבד עם האפשרות להיקלט ולהיספג לתוך הזהויות השונות, על סמך אורח חיים, משלח יד וקשרי נישואים. צבע העור, לצורך העניין, לא היווה גורם מכריע ביותר בזיהוי.[3]

הקשר בין דת למדינה התחזק בסודאן עם כניסתם של הכוחות הקולוניאליים לאזור. השלטון התורכי-מצרי (1885-1821) והשלטון האנגלי-מצרי (1956-1899) התבססו על בריתות עם כוחות צופיים חזקים מקומיים ועל היריבויות ביניהם, וסיפקו את התשתית להפיכת האסלאם, ועמו גם הזהות הערבית, לגורמים מרכזיים בצפון - לעומת נצרות וזהות אפריקאית מקומית בדרום. בחסות השלטונות הזרים, ובשילוב של מורשת העבדות וסחר העבדים בסודאן, התחזקה בקרב שכבת האליטות המשכילות בצפון תפישת עליונות הזהות הערבית המוסלמית, והתחדדה ביתר שאת ההבחנה התרבותית והמעמדית בינם לבין ה'אפריקאים'.

בתנאים אלו התפתחה הלאומיות הסודאנית בקרב בני האליטות מעמק הנילוס בצפון, שהתאחדו סביב מרכיבי זהות משותפים של ערביות ואסלאם. מאז קבלת העצמאות ב-1956, אותן אליטות הובילו את המערכת הפוליטית. בדרכים שונות לאורך השנים, הם ניסו להחיל ולכפות את החזון המוסלמי-הערבי הסודאני לא רק באזור הדרום אלא גם באזורי פריפריה נוספים של הצפון - על אוכלוסיות שהיו ברובן מוסלמיות אך לא ערביות בזהותן. זהו המקרה למשל בדארפור. ניתן לראות כי למפלגות האסלאמיות הסודאניות קמה תמיכה לא-מבוטלת דווקא באותם אזורים, לא מן הנמנע כחלק מדרכי ההתמודדות של האוכלוסיות השונות עם מעמדן השולי.

השפעת מלחמות האזרחים בסודאן על תפישת מקומה של הדת במדינה
מלחמות האזרחים (1972-1955, 2005-1983) בין המשטרים הסודאניים לבין תנועות מורדים מאזור הדרום ביטאו באופן אכזרי את חוסר האינטגרציה בסודאן. לקיטוב הדתי נודע בהן מקום חשוב, שכן הממשלות השונות נקטו במהלכן תעמולה אסלאמית כדי לעודד תמיכה באלימות כלפי ה"כופרים"הנוצרים בדרום. מנגד, בשנות השמונים, מנהיג תנועת המורדים הדרומית 'התנועה/הצבא העממי/ת לשחרור סודאן' (Sudan’s People Liberation Movement/Army – SPLM/A), ג'ון גראנג דה מביור (J. Garang de Mabior, 1945-2005), קידם במאבקו חזון ליצירת 'סודאן חדשה'.

על פי החזון, סודאן תהיה מדינה דמוקרטית, פלורליסטית מבחינה דתית ותרבותית, ותקיים הפרדה בין דת למדינה. אל מול האסלאם והערביות הוא השתמש בטרמינולוגיה המדגישה את האפריקניות של בני הדרום ולמעשה של מרבית האוכלוסייה בסודאן, והסתייע בגורמים נוצריים ומרקסיסטיים זרים. הוא הדגיש כי הבעיות של סודאן אינן רק של הצפון מול הדרום, אלא של המרכז השלטוני מול הפריפריה המוזנחת כולה, וכך קנה לו אהדה ותמיכה ברחבי הארץ. תומכיו היו גם מוסלמים, בעיקר מהקבוצות הלא-ערביות בסודאן. גם היום, כמעט 12 שנים לאחר מותו, וחרף היפרדות הדרום מהצפון בשנת 2011, הוא נותר בעל השפעה עצומה על האוכלוסיות הנאבקות בממשלה.[4]

באשר לדארפור, מהלך המלחמה באזור מאז שנת 2003 נתפש על ידי רבים מחבל הארץ ומהקהילה הבינלאומית כרצח עם וכטיהור אתני.[5]כטקטיקה, הממשלה השתמשה במיליציות ערביות חמושות ונטולות רסן נגד האוכלוסייה האזרחית באזורים הכפריים, לצד הפצצות מהאוויר של הצבא הסודאני. מעשי רצח, אונס, ביזה, שריפת כפרים, התקפות צבאיות ומניעת סיוע, הביאו למנוסתם של לפחות 2.7 מיליון בני אדם מבתיהם ולמותם של מאות אלפים.[6]מרבית ההרוגים, וכן העקורים והפליטים, משתייכים לקבוצות הלא-ערביות בדארפור, המזדהות כיום כאפריקאיות. הקפאון הפוליטי וחוסר היציבות באזור עד היום מעמיקים את תחושת חוסר ההזדהות של דארפורים רבים עם העקרונות הלאומיים שמייצגת המדינה הסודאנית.

קצרה היריעה מלהעמיק בקורות המאבק והמרד הפוליטי והצבאי בדארפור מול המשטרים הסודאנים בח'רטום, אולם ראוי להתייחס במעט לאידיאולוגיה המנחה את התנועות המובילות אותו מאז ראשית שנות האלפיים. תנועות אלו, ובמיוחד התנועה/הצבא לשחרור סודאן (Sudan Liberation Movement/Army – SLM), הושפעו רבות מחזון 'סודאן החדשה'של ג'ון גראנג. על כן, בקרב תומכיה, בין אם הם חיים בסודאן או בפזורה, ניתן בהכללה להבחין בהעדפה של ערכים ליברליים ואף חילוניים, ותמיכה בהפרדה בין דת למדינה.[7]

המאבק של הדארפורים להכרה פוליטית ותרבותית, והמחאה נגד גזענות, אפליה ופעולות הממשלה והצבא בדארפור, היה ועודנו נוכח מאוד באוניברסיטאות. ארגוני הסטודנטים הפעילים נגד מאפייניו העריצים של המשטר בכללותם, ובפרט אלו שפועלים למען דארפור,  מקדמים לרוב סדר-יום חברתי ופוליטי פלורליסטי, ליברלי ואף חילוני, בהשראת חזון "סודאן החדשה". מנגד, ארגוני הסטודנטים של התנועה האסלאמית באוניברסיטאות נתמכים על ידי הממשלה ומשמשים לעתים כעושי דברה. באופן זה, האקטיביזם הפוליטי של דארפורים רבים שעברו באוניברסיטאות, עשוי להתפתח ככזה המעודד הפרדה בין דת למדינה, ללא קשר לאמונה אישית.

מבקשי מקלט דארפורים בישראל – זירה לבחינת השפעות המלחמה על תפישות כלפי הדת
בשנת 2005 החלו גלי הגירה לישראל של מבקשי מקלט אפריקאים דרך הגבול עם מצרים – בעיקר מהמדינות סודאן ואריתריאה. כיום, על פי הנתונים הרשמיים של רשות האוכלוסין וההגירה, חיים בישראל כ-40,000 מבקשי מקלט שנכנסו דרך הגבול; מהם, כ-8,000 בני אדם הם מסודאן. מרבית הסודאנים הם דארפורים, כלומר נולדו וגדלו בדארפור או שמוצאם מהאזור.[8]כקהילת פזורה, הדארפורים בישראל פעילים מבחינה פוליטית ומבקשים להשפיע על שינוי בסודאן. הם מאורגנים היטב במסגרות שונות – בארגונים ממוסדים ובהתארגנויות בלתי רשמיות. באמצעות אלו הם משמרים ביניהם רשתות חזקות יחסית ברחבי ישראל ומחוץ למדינה – שמגיעות לסודאן ולמדינות פזורה נוספות.

מבחינת השתייכות אתנית, הרוב הגורף של הדארפורים בישראל מגיעים מהקבוצות המזדהות כ'אפריקאיות', ומיעוט מובהק מתוכם נחשבים ל'ערבים', על בסיס ההגדרה האתנית המורכבת בדארפור, הקובעת מוצא על פי משפחת האב. הקהילה היא הטרוגנית מבחינת אזורי המוצא בתוך דארפור ובסודאן, ברמת ההשכלה הפורמלית, בעיסוקים קודמים ובפעילות הפוליטית. בין היתר, ישנם חברים ותומכים וגם לוחמים לשעבר במסגרת תנועות המורדים השונות. [9] 

מלבד מיעוט זניח, הדארפורים בארץ הם מוסלמים,אולם ישנם הבדלים ביניהם באדיקות הדתית וביחס כלפי הדת. העבודה הדתית באה לידי ביטוי בהקפדה על צום, תפילות יומיות וביום שישי, הימנעות מאלכוהול וכדומה. ההקפדה על מנהגים אלו משתנה אצל כל אחד ואחד, בהתאם לרצון וליכולת. על פניו, נראה כי מוסלמי שמעוניין לעבוד את הדת עושה זאת באין מפריע, ואף זוכה בישראל לבקר במקומות קדושים למוסלמים, בעיקר במועדים מיוחדים. כפי שמציינת צבר, בניגוד לאפריקאים נוצרים שהיגרו לישראל בנסיבות שונות, מאמינים מוסלמים מסודאן לא הקימו להם מסגדים רשמיים, ותפילות קבוצתיות נערכות במסגדי האוכלוסייה הערבית בישראל או לחילופין – במרחבים פרטיים של בני הקהילה.[10]

בהיותם למודי גזענות, אלימות ודיכוי פוליטי בסודאן, בקרב מאמינים רבים ניתן להבחין בתפישת העולם הפוליטית המנחה את המאבק נגד המשטר – ובעד יצירת סודאן חדשה. כך אומר למשל חורי, המגדיר עצמו כמוסלמי מאמין: "דת זה משהו אחר לגמרי, מדינה זה משהו אחר לגמרי. מדינה זה לכולם, אבל דת זה בשביל עצמי...".[11]

כשנכנסים לעומק השינויים שעברו על מבקשי המקלט הדארפורים ביחסם אל הדת בעקבות המלחמה, ניתן לאתר בקרב רבים מגמה של חילון מואץ. הלך רוח זה נובע מפקפוק במניעים ובערכים של הדת, אך גם מהחופש היחסי שמאפשר תהליך ההגירה.[12]במקרים רבים, האסלאם מזוהה עם הערביות הכפויה על העמים בדארפור, והביקורת כלפי השתיים היא משותפת. כך אומר למשל נור אל-דין, מבקש מקלט מדארפור ופעיל בקהילה הסודאנית: 

"אני גדלתי במשפחה מוסלמית, לא כל כך דתית אבל היינו מאמינים. למדתי בבית הספר כל החיים שכל המוסלמים שווים. אבל אחרי רצח העם בדארפור התחלתי לשאול את עצמי אם מה שכתוב בקוראן זה נכון. אם בשיר הוא מוסלמי אז למה הוא הורג את העם שלי? אין תמיכה מהעולם המוסלמי. להיפך, הם עוזרים לממשלת סודאן לבצע את רצח העם.  הם רוצים שסודאן תמשיך להיות מדינה ערבית עם שפה ערבית וזאת הדרך שלהם לשלוט באפריקה. בדארפור אנחנו רוצים לשמור על התרבות שלנו והשפות שלנו, ולא שיכפו עלינו תרבות ושפה אחרת."[13]

על היבט ההגירה לישראל מעיד למשל בביכר (Babiker): "עכשיו אנחנו כמו ישראלים. חלק מאמינים בדת וחלק לא... בישראל יש לך חילונים, דתיים, קונסרבטיבים...".[14]

ניתן לראות, איפוא, כי לצד יחס בעייתי ואף עוין של הרשויות בישראל כלפי מבקשי המקלט, הכולל שורה של מגבלות וגזרות,[15]השהייה במדינה מאפשרת להם את החופש להיות מוסלמים "פחות טובים" - שלא התאפשר בסודאן. המשמעות היא גם חוקית, למשל בהיעדר איסור על צריכת אלכוהול, וגם בכל הנוגע להתמודדות עם הביקורת של הסביבה. מצד שני, יש מי שרואים בישראל דוגמה נוספת, גם אם שונה מסודאן, לחיבור בעייתי בין דת, לאום ומדינה. "הממשלה בישראל מאיימת 'זאת מדינה יהודית'ומשתמשת בכך כדי להדיר את מי שלא יהודי. זה מלמד אותנו שצריך להפריד", אומר מרואיין בשם מבארכ.[16]

אנשים רבים שמוצאם מדארפור וחיים בישראל העידו בהזדמנויות שונות כי בתקופת ילדותם והתבגרותם, המשמעות של דת האסלאם ומנהגיה הייתה רבה יותר כעניין תרבותי וכמוסכמה חברתית, מאשר כאמונה עמוקה. על כן, ניתן להבחין כי גם בקרב מי שחיים אורח חיים חילוני – הזדמנויות שונות, כגון מקרים של אבלות, יביאו לידי ביטוי מנהגים מקובלים על פי הדת והמסורת. בנוסף, בעוד שיש מעטים, ככל הנראה, הפונים לאתאיזם, בעבור רבים אחרים ההתנערות מהאסלאם כמערכת הדתית והחוקית המנחה איננה מכתיבה אבדן אמונה דתית בכוח עליון בלתי מוחשי. תופעה זו עשויה להיות נטועה באופי האסלאם בדארפור, וכן במקומה המרכזי של הדת בתרבויות אפריקאיות בכלל.

מגמה מעניינת שזוכה לביטוי בקהילת הדארפורים בישראל היא של פניה קיצונית נגד האסלאם. זו החלה כדחיית הדת על רקע המלחמה בדארפור, והתפתחה להטפה משמעותית ואף בוטה נגד הדת. לכך יש גורמים רבים, שנטועים הן במתרחש בתוך סודאן – דוגמת העוולות שממשיכות להתבצע נגד אוכלוסיה אזרחית באזורי המלחמה, או מקרים מתוקשרים של יחס אלים כלפי גברים ונשים שהואשמו ב'כפירה', אך גם במתרחש בתוך ישראל. קיומה של תופעת המרה דתית של סודאנים מוסלמים לנצרות או ליהדות מציע כי יתכן וגורמים בעלי מניעים לכך משחקים תפקיד מסוים בזירה זו.[17]נוסף על כך, לדיונים גלובליים על טרור אסלאמי, עליית דאע"ש ובצדה תעמולה אנטי-מוסלמית במערב, גם כן משפיעים על הלך הרוח בקרב מבקשי מקלט דארפורים בישראל.

לסיכום,למצב הפוליטי בסודאן ובפרט למשבר בדארפור ניכרת השפעה על תפישות של דארפורים מקרב הקבוצות המזדהות כאפריקאיות, שגדלו כמוסלמים, כלפי האסלאם ואף דת באופן כללי. בין אם נותרים האנשים דבקים באמנותם, ובין אם אמונה זה ננטשת או עוברת שינוי תפישתי מקיף, נוכחת בקרבם תחושה של 'התפכחות'ורתיעה מפעילות האסלאם הפוליטי כפי שהיא מתקיימת בסודאן בעשורים האחרונים. באשר אחת מתוצאות המלחמה בדארפור היא בריחתם של פליטים מארצם, לחוויית ההגירה נודעת גם כן השפעה על אורחות חיים דתיים ועל תפישות הנוגעות להם. במקרה זה, ההגירה למדינה 'יהודית ודמוקרטית'מציעה הזדמנויות ושיעורים מעניינים בהקשר הדתי עבור מבקשי המקלט הדארפורים.

ענבל בן יהודה היא בעלת תואר שני מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב; חברת צוות בתכנית לחקר אפריקה במרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית. 

description: 

Haram al-Sharif/Source: Boris G 

In recent years, it has become part of conventional wisdom in Israel that there are unprecedented opportunities for regional security cooperation between Israel and the conservative Sunni Arab regimes: Egypt, Jordan, Saudi Arabia, and the UAE. With respect to the Israeli-Palestinian issue, however, these new opportunities have meant different things to different people in Israel. Some see it as providing a greater incentive and opportunity to resolve the conflict; others see it as a tacit acceptance of the status quo. The recent crisis triggered by the killing of two Israeli policemen outside of Jerusalem’s Haram al-Sharif (Temple Mount) compound and resulting installation of new Israeli security controls demonstrates both the power and limits of Israel’s evolving ties with the conservative Sunni Arab regimes.

Israel and the Sunni Arab Regimes

Since the 2014 Gaza War (Operation “Protective Edge” in the Israeli lexicon), current and former Israeli politicians and defense officials have repeatedly emphasized the possibility of wide-ranging regional security cooperation with the Sunni Arab regimes. In September 2014, Prime Minister Benjamin Netanyahu told the U.N. General Assembly, “After decades of seeing Israel as their enemy, leading states in the Arab world increasingly recognize that together, we and they face many of the same dangers, and principally, this means a nuclear-armed Iran and militant Islamist movements gaining ground in the Sunni world.”[1]

In the three years since, this perception has been turned into an article of faith that is often repeated in policy-making circles. While few challenge the point, as time passed, Israeli officials have disagreed on whether making peace with the Palestinians is in fact a quid pro quo that Sunni Arab regimes expect in return for cooperation. Amos Gilead, who, prior to his recent retirement, spent the last 13 years as head of the Defense Ministry’s Political-Military Bureau working closely with Egypt and Jordan, declared in March 2017  that there is a lot that could be done with the Saudis and Emiratis, but that “there has to be progress on the Palestinian track.”[2] On the other hand, Gideon Sa‘ar, a senior Likud politician and former senior government minister, has argued that Israel need not “pay a price for this cooperation with fundamental concessions that harm our essential interests on the Israeli-Palestinian front.” He added that cooperation with Arab regimes was “based on overlapping interests on the security level and that the Arab regimes depend on such cooperation no less than Israel does.”[3] Israel Katz, another senior Likud politician and the Minister of both Intelligence and Transportation in the current government, attempts to bridge the gap between these two perspectives. His “three-layered” regional security plan combines full security cooperation with Sunni Arab regimes with active economic cooperation with the Palestinians as an interim step towards peace.[4] According to Katz, Israel’s security cooperation with the Arab regimes would take place alongside progress in the Palestinian sphere, rather than making security cooperation contingent on the success or failure of peacemaking.

For their parts, Arab officials have been decidedly more reserved in their public statements about cooperating with Israel. In May 2016, former Saudi security chief Turki al-Faisal emphasized that peace was still the prerequisite for the full range of relations with the conservative Arab regimes. “If we can get that situation [the two state-solution], think of what we can do on science, on technology, on humanitarian affairs, on all the things that need to be looked at.”[5] Nevertheless, for those paying close attention, the signs of a more flexible arrangement between Israel and Saudi Arabia, short of a final peace agreement, are there. In October 2016, Salman al-Ansari, a Saudi lobbyist in Washington D.C., proposed Saudi-Israeli economic cooperation as an interim step towards normalization. He wrote that Crown Prince Mohammad bin Salman’s “Vision 2030” plan represented “golden opportunity for Israel to participate in and help bolster the Saudi economy.”[6] In a recent interview with outgoing Hamas leader Khalid Mashʿal, Saudi intellectual Khalid al-Dakhil was openly critical of Hamas’ position towards Israel, arguing that it stood in opposition to all of the Arab countries that support the 2002 Arab Peace Initiative. Dakhil also questioned Hamas’ strategy of armed resistance, suggesting it has achieved little and left Hamas in a position where it needed the Arab countries more than they needed Hamas.[7]

Haram al-Sharif

On July 14, 2017, three Palestinian citizens of Israel from the city of Umm al-Fahm smuggled weapons into the al-Aqsa Mosque in Jerusalem’s Old City and used them to kill two Israeli policemen standing outside the gates of the Haram al-Sharif compound. Israel responded to the incident by closing the Old City and the compound to civilians. The next day, Israel installed metal detectors at the gates to the compound, which only aggravated the situation.

Palestinian national leadership mobilized the Palestinian public, claiming the metal detectors changed the status quo at the Muslim holy site.[8] On Friday, July 21, the unrest spread to the West Bank and resulted in the deaths of three Palestinian protesters. Later that night, a Palestinian teenager entered the home of a family in the West Bank settlement of Halamish and brutally killed three members of a large family observing the Sabbath. He claimed to be acting in defense of the al-Aqsa compound. An Israeli MK from the Joint [Arab] List, warned that “the whole Arab world will rise up as one” against Israel if it didn’t remove the metal detectors.[9]

But despite the sensitivity surrounding the holy site, and its sanctity in the Muslim world the Arab world did not put the confrontation in Jerusalem over the Haram al-Sharif at the top of their agendas. The media’s attention was focused elsewhere. Only in neighboring Jordan, where Palestinians are a large portion of the population, did the issue generate a strong popular reaction. As Kamel Hawwash, a Palestinian activist in Britain noted, “‘We would sacrifice our lives and our blood for you Al-Aqsa,’” was a chant that was heard “in Jerusalem and Jordan, but nowhere else.”[10]

On July 18, Saudi media publicly announced that King Salman had personally intervened to use the U.S. backchannel to pressure Israel into reopening the al-Aqsa compound.[11] Another Saudi report indicated that Prime Minister Netanyahu had promised the Saudis (through the U.S.)  that Israel would not alter the status quo at the site.[12] While the Saudis may have been communicating with Israel behind the scenes to manage the crisis, they were also carefully calibrating their statements to match public opinion. It is clear they do not want another round of large-scale Israeli-Palestinian conflict to undermine international support for what they view as the primary threats to their security: Iran and the Islamic State.

Yet widespread anger in Jordan, which began with public demonstrations on July 14 and 15 and peaked on July 21, was enough to generate a sense of urgency for Jordanian officials. While Palestinian Authority President Mahmud Abbas  was reportedly upset that King ʿAbdallah and Jordanian officials were marginalizing the Palestinian Authority leadership in their attempts to work with Israel to resolve the crisis,[13] Jordan’s Minister of Awqaf Islamic Affairs and Holy Places, Wael ʿArabiyyat, condemned Israel, and Jordan’s speaker of its lower house of parliament, ʿAtef al-Tarawneh, provoked ire in Israel for praising the July 14 killers of Israeli policemen as “martyrs.”[14]

Israel, however, was attempting to coordinate with Jordan, the Haram al-Sharif Waqf authorities (which are overseen by Jordan), and the U.S. to resolve the crisis, with Egypt and Saudi Arabia providing quiet support. Nevertheless, it took an unforeseen incident in Amman, and the subsequent diplomatic row that followed, to defuse the crisis. Following an attempted stabbing of an Israeli security guard at the Israeli embassy compound in Amman, Jordan refused to let Israel repatriate the security guard – who had killed his attacker and a bystander – to Israel, insisting that Jordanian authorities interrogate him, at the very least. Following high level diplomatic contacts, the Jordanians assented to his repatriation; Israel, for its part, announced that the metal detectors would be removed from the gates of the al-Aqsa compound and replaced with surveillance technology that would be installed over a period of six months.[15] The Israeli decision allows King ʿAbdullah to take credit for leaning on Israel and resolving the stand-off over the metal detectors.

The al-Aqsa crisis demonstrates both the power and limits of Israel’s shared interests with the Sunni Arab regimes on regional security issues. On the one hand, Israel has been effectively coordinating with Jordan on a range of regional security issues related to the Syrian war. On the other hand, it is not clear how, if at all, this cooperation contributed to defusing the al-Aqsa crisis.[16] The Palestinian issue is not just another item on the state security agenda for Jordan. It is an extremely sensitive issue that directly impinges on the stability of the regime and King ʿAbdullah’s legitimacy with the Jordanian population, half of which has Palestinian roots.

Israel’s shared security interests with Sunni leaders vis-à-vis Iran and the Islamic State are undoubtedly valuable. They also provide a tangible incentive for those leaders to contribute to containing and defusing an Israeli-Palestinian crisis, rather than exploiting it. Instead of fanning the flames of popular opinion at home, Sunni Arab leaders, including the Saudi king, were quietly making efforts to dampen them. This stands in marked contrast to the populist grandstanding of Turkey’s President, Recep Tayyip Erdoğan.[17]

Yet the recent crisis also exposes the limits of the Sunni Arab leaders’ shared interests with Israel. They possess limited means to influence popular opinion among Palestinians,[18] and, in order to preserve their own popular legitimacy, they are far more likely to respond to Palestinian popular opinion than to Israeli security needs, particularly during a crisis. Many of the assumptions, both Arab and Israeli, about the nature of regional security cooperation between Israel and its Arab neighbors are predicated on a certain measure of stability in the Palestinian sphere. The latest al-Aqsa unrest may serve as a reminder to both sides that it may not be possible to separate the Palestinian issue from regional security coordination between Israel and the Sunni Arab regimes. This may be increasingly the case if Salafi-Jihadi narratives find fertile ground among Palestinians at the expense of the Palestinian national and religious leadership.[19]

Brandon Friedman is a Researcher at the Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies (MDC), Tel Aviv University.

Joyce van de Bildt de Jong has written a chapter in "Remembering the Second World War", edited by Patrick Finney and which will be published in 2018 by Routledge.

description: 

From Sussex Academic Press:

Following the much-publicized self-immolation of Muhammad Bouazizi on 18 December 2010, a tempestuous succession of demonstrations, revolutions and civil wars swept the Middle East and North Africa (MENA) region. These events, collectively referred to as the “Arab Spring,” spread contagiously throughout the Middle East and the Maghreb. But instead of ushering in tidy transitions of power in autocratic regimes, the revolutions and uprisings ushered in a state of chaos, which greatly complicates the task of analysts and historians whose job it is to make sense of what has taken place. Will the Arab Spring bring much needed change that benefits the Arab peoples or will instability and turmoil keep the Middle East in a perpetual state of what some have termed the “Arab winter”?

Lost in Translation: New Paradigms for the Arab Spring is a contributory work by Middle East experts. As well as political and social analysis of the events and aftermath of the Arab Spring, the work provides a complex of paradigms (ranging from complexity studies to sport) which have thus far been overlooked by scholars and commentators in their assessments of Arab Spring manifestations. The result is unprecedented insights into the myriad forces that have inhibited genuine political and social transformations in the states of the Middle East and North Africa.